אימון לפיתוח קריירה וביטוי עצמי, סדנאות לכתיבה יוצרת, עריכה ספרותית, כתיבת סיפורי חיים וביוגרפיות

 

הזמן הזה שאינו נמדד בחודשים כי אם במילה 

רשימה על יצירתה של אידה פינק

קטי פישר

 

 

 

אני רוצה לספר על פיסה של זמן שאינו נמדד בחודשים. מאז ומעולם רציתי לספר על הזמן הזה, ... היו לנו אמות מידה אחרות של זמן... אנחנו השונים, שב ונחרץ דיננו... בזמן הזה שאינו נמדד לא בחודשים ולא בשקיעת השמש וזריחתה, כי אם במילה, במושג המציין תנועה, פעולה מונח המשמש לרוב בתחום הספרות – ברומן או בדרמה.

 

( פיסת זמן, כל הסיפורים, עמ' 13 ).

 

 

 

      "בני הדור הראשון, כמוני – אנחנו אסירים של הזיכרון ושל הזמן" אומרת אידה פינק בראיון שנערך אִתה ב – 1996 (בשביל הזיכרון, גיליון מס' 11), בהתייחסותה לחומרי כתיבתה הלקוחים כולם ממאורעות השואה ומ"הזמן ההוא שאינו נמדד בחודשים" כלשונה. בהתייחס לאמירה זו אני מוצאת, שדווקא במהלך "ריצוי הדין והמאסר" תחת אותו הזיכרון והזמן, הנראה כ"מאסר עולם" במקרה זה, הצליחה אידה פינק באמצעות המילה, ביד אומן ובמשיכת קולמוס וירטואוזית הייחודית לה, לחלץ את הזיכרון והזמן ההוא, הקשורים לשואה, מתבניות החשיבה ואולי גם ממרבית התבניות הספרותיות שאליהן הוכנסו עד כה.

       יצירתה של אידה פינק היא, ללא כל ספק, הראיה הטובה ביותר לכך שניתן לגעת בחוויות השואה באמצעות המילה ולהביאם לידי יצירה ספרותית איכותית במלוא מובן "המילה", מבלי להישאב, גם בממד הכתיבה, לתוך מערבולת חוסר-האונים נוכח זוועות המלחמה ולהיהפך לקורבן של תוקפנות ברמה זו או אחרת. ובמילותיו של דוד וינפלד – המתרגם של מרבית סיפוריה – ב"אחרית דבר" לקובץ סיפוריה האחרון שיצא לאור בשנת 2004, המכיל את כל הסיפורים הקצרים שכתבה עד כה,  "כאן גָבר האדם היוצר, האמן, על האדם הסובל והנרדף". (כל הסיפורים, עמ' 352).

      כמעט כל המבקרים שהתייחסו ליצירתה, כולל דוד וינפלד, ציינו את קשייה של לשון הספרות היפה להתמודד עם זוועות השואה במרבית היצירות העוסקות בנושא זה, להוציא את סיפוריה של אידה פינק.  "הלשון האנושית הקיימת לא הייתה מוכנה להתמודד עם הזוועה הבלתי אנושית. אי-אפשר לבטא את זה, מפני שאי-אפשר להבין את זה." (שם, עמ' 350). רבים חלקו על האפשרות לעיצוב האומנותי של השואה ויש כאלה שאף ויתרו. החל מתיאודור אדורנו בהגות, שיצא בהכרזה קיצונית בשנת 1951, כי  "כתיבת שירה אחרי אושוויץ הרי זה מעשה ברברי." (הוא חזר בו מהכרזתו זו כמה שנים לאחר מכן), הרברט מרקוזה בפילוסופיה, ל.ל. לאנגר ורוזקיס במחקר ועוד. אברהם בלאט ציין במאמרו ב - מאזניים בשם "זמן האימה והנוף", כי בסיפורת השואה ביידיש ובעברית התבלטו שתי דרכי עיצוב עיקריות, "כאשר הראשונים 'עמדו בדם עד המותניים' (מטבע לשון של המשורר דוד רוקח ז"ל) בגישה נטורליסטית של ציורים מבחילים, ואילו האחרונים צעדו באנפילאות, ובקולות מינוריים העלו את הריאליזם הלירי במישור המבדי והעובדתי."(שם, עמ' 32). אידה פינק נימנת לטענתו, עם המשעול השני. 

      עד היום, שישים שנה אחרי, נשמעת הדעה כי על השואה יש לכתוב בלשון של עובדות כמו דיווח, דוקומנטציה ועדות, כי כל לשון ספרותית אחרת נכשלת נוכח האימה. אפשר לומר, כי השואה העמידה את הלשון בפני מצב חדש מעבר למילים, וכך גם את הדגמים הישנים של עיצוב הגורל האנושי בספרות. אחד הדגמים הספרותיים שהשואה ערערה הוא הפרוזה הריאליסטית-פסיכולוגית, שיסודותיה לקוחים מהתפיסה האריסטוטלית הקלאסית, החותרת למלאות, התפתחות הגיונית ומסתברת ומורכבות של חיי האדם, על רקע הזמן והמקום. השואה, על כל מימדיה המסויטים, העמידה בפני פרוזה זו קושי חדש בעיצוב הדמות הפועלת, או הגיבור הספרותי. שכן במצבים "השגרתיים" בימי השואה הקונפליקטים היו שונים מאלה שהוצגו בפרוזה עד כה. כאן אין "הגיבור" יכול לפעול מכוח רצונו, תודעתו, השקפת עולמו, סגולותיו הנפשיות, בחירותיו והעדפותיו בלבד. תקופה זו, המאופיינת במאבק הישרדות וחוסר אונים, לא מאפשרת לקורבנותיה מרחב בחירה גדול, שיביא לידי ביטוי את כל אותם המרכיבים באישיות שהפרוזה הקלאסית עיצבה על-פיהם את גיבוריה. הבחירות בתקופה זו, כשהיו כאלה, היו בעלי אופי שונה לחלוטין, שהשפה ודרכי העיצוב הספרותיות עמדו מולם חסרי אונים.

      על רקע קשיים אלה, בולטים סיפוריה הקצרים של אידה פינק דווקא בשימוש המיומן בלשון ובדרכי העיצוב הספרותי המיוחדים לתכנים אלה. גם בחירת התכנים היא ייחודית למספרת זו. היא אינה מכניסה את הקורא לתוך הכבשנים, או למחנות המוות ואף לא לזוועות האחרות. היא השכילה להציג את המתרחש לפני או אחרי המעשה האלים, בניסוחו של דוד וינפלד (אחרית דבר, שם, עמ' 353), או על סף התופת, לפני הסף הראשון (ההשמדה) ואחרי הסף השני (השחרור) בשולי הזוועות, בניסוחה של לאה האן ("שלושה היבטים של הישרדות", עכשיו, עמ' 169-170). וכל זאת במצבים שבהם עדין ניתן להביע את הרושם הנפשי של הדברים, כך שהקורא אינו חש באי-נוחות על שלא היה שם, או שאינו יכול להבין את מה שעבר על מי שהיה שם מאותו הטעם. כמו בסיפור "הגן המפליג למרחקים", בו אין תיאור של הממשות הריאלית והקונקרטית של הזוועה הפיסית, למרות שברור לקורא מתוך מספר הפרטים המוזכרים בסיפור, כי זמן התרחשותו הוא בעיצומם של הזוועות. הסיפור מתמקד במעין הזיה על הגן של המספרת המפליג למרחקים. הגן אומנם חוזר למקומו, נוכח החזרה למציאות באותו הרגע,  "אבל מי יאמין עוד בשיבות כאלה! לא אני." (כל הסיפורים, עמ' 51) במילים אלה, שהן שמונה במספר בלבד, מביעה המספרת את ההתמוטטות של סדרי העולם, מבלי שתזדקק לתיאורי התמוטטות כלשהן, שהרי ברור ששום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה. כך גם בסיפור "הסוף", המתאר יחסים בין גבר ואישה ברגעי המלחמה הראשונים, לפני הסף הראשון  "...כבר חמש-עשרה דקות הייתה מלחמה." (שם, עמ' 12). כאשר האישה חשה את הסוף, היא מבינה שהמלחמה תשים קץ לכל מה שהיה קודם.  "למה לשקר? זה הסוף. סוף הנעורים, סוף האהבה, התמונות שלך, המוסיקה שלי. היינו מאושרים מאוד, אבל לא צריך לשקר." (שם). הקורא, באשר הוא גם אם לא היה שם, יכול להזדהות עם מצבים אלה רגשית ולהבין את מה שבא אחרי, הוא אינו צריך את הפירוט של הזוועות. ואולי דווקא בשל כך, העוצמה של הזוועה, הקוטעת את מהלך החיים הרגיל של הדמויות הפועלות, או את החיים בכלל, חזקה הרבה יותר. במילים אחרות, לכל מה שלא נאמר יש נוכחות בעוצמה רבה. דוגמא בולטת מאוד לדברים אלה, היא בסיפור "עקבות", בו מספרת הניצולה היחידה מן הגטו המקומי בפירוט על גורלם של הילדים. אבל אין הסיפור מביא את כל מה שראתה, והוא מסתיים במילים: "אחר הפסקה היא תספר איך נורו כולם." (שם, 189).

      אידה פינק מתמקדת בגורלו של האדם הבודד ומספרת את סיפורו ברגישות רבה, והיא נותנת ביטוי גם לליריות וליופי שבתוך הזוועה. "אינני מסתכלת על הגלובליות של התופעה. מלכתחילה כתבתי על גורלו של אדם בודד... ואני פחדתי לכתוב על מאסה. זו נראתה בעיניי ככאוס. בכתיבתי חיפשתי דרך להתגבר על הכאוס, ולכן סיפרתי על מקרים פרטיים, כביכול, שבודדתי מתוך אותה מאסה של התרחשויות."היא אומרת בשיחתה עם אלכס זהבי ("עדות שהיא יצירת אומנות", ארץ אחרת, עמ' 72). היא אינה מתיימרת ואף לא מנסה להבין את התופעה ואת ההתנהגות האנושית במצבים אלה, כפי שניסה לעשות זאת פרימו לוי ואולי גם אחרים. פרימו לוי ראה במחנה הריכוז מעין מעבדה וניסוי ביולוגי וסוציולוגי רב-ממדים, ובספרו הזהו האדם? כתב על מאסה במחנה ריכוז והשתמש בלשון רבים, גם אם פה ושם הזכיר אנשים בודדים. "אנחנו נוטים לחשוב שיש חשיבות לסיפור כל הקורות אותנו. אכן, הננו משוכנעים שלכל ניסיון אנושי יש חשיבות משלו, בכל ניסיון יש עניין וניתן לבחון אותו הגיונית. אדרבא, אפשר למצוא ערכים בסיסיים, אם גם לא תמיד חיוביים, בתוך העולם המיוחד הזה שאנו מספרים עליו. ברצוננו להסב את תשומת הלב לכך שהמחנה היה, במובן מסוים, מעין ניסוי ביולוגי וסוציולוגי רב ממדים." (שם, עמ' 92).

      במובן זה, כתיבתה היא מינורית ומעצם השימוש שלה במדיום של הסיפור הקצר היא גם מאוד מרוכזת. אך דווקא בשל כך, יכול הקורא להזדהות עם הממד האנושי והרגשי של הדמויות ויתרה מזו, לטעמי, יש חשיבות רבה בהתמקדות בסיפור של האדם הבודד, כי בכך היא מנציחה את האדם כפרט עם שם ורקע המייחדים אותו, שאותם ניסו הגרמנים למחוק, על-ידי הפיכת האדם לאנונימי, חסר חשיבות שלכל היותר הוא מספר.

      כתיבתה מתעדת מקרים אותנטיים ואוטוביוגרפיים שלה ושל משפחתה, אך כל אלה הוכנסו למסגרת אומנותית משוכללת שאין לטעות בה. על כך מעידה אידה פינק בעצמה בראיון שהוזכר קודם (בשביל הזיכרון, גיליון מס' 11),  "בשבילי, הדברים החשובים ביותר בכתיבה... הם אמת ואותנטיות.... העיבוד הוא פיקציה, אבל לא פיקציה במובן של תלישות. זו האווירה, זה הנוף... פנימי ופסיכולוגי. אולי מילה מדויקת יותר (מפסיכולוגי)  היא נפשי. האירוע הוא תמיד אמיתי, גם אם לא תמיד אוטוביוגרפי; אבל הוא יכול להיות איזה פרגמנט, קטע מאיזו ביוגרפיה, סיפורה של משפחה או סיפור של חברים ששמעתי או הכרתי, והוא קיים בנוף שלי, שהוא לא מופשט. הוא מאוד אוטוביוגרפי, כי העיירה, הגן, הנהר, הבית, הם בעיקר הבית שלי, העיירה שלי, היכן שנולדתי. אבל כפי שאמרתי, זה גבול שלא ברור היכן הוא עובר." לגבי הגן, בסיפור הגן המפליג למרחקים, אמרה המספרת בראיון עיתונאי, שמזכיר דוד וינפלד ב"אחרית דבר" לספרה, שזהו אכן הגן של משפחתה והשכנים הם השכנים שלהם. היא אכן ישבה עם אחותה על המדרגות, פזלה לעבר השמש, בשעה שבבית ניהל אביה משא ומתן לשם השגת ניירות אריים. כמובן שההפלגה הייתה הזויה. בסוף הראיון, באותו הרצף, היא חזרה על שורה מהסיפור. "אבל מי יאמין עוד...", אולי מתוך כוונה לטשטש את הגבולות שבין החיים לייצוגם הספרותי, כפי שאמרה זאת במפורש בראיון המאוחר יותר שהוזכר כאן למעלה.

      הרומן היחיד שכתבה, נלך בלילות, נישן בימים, שהוא לטעמי פחות ייחודי לה כסופרת, כי אין בו את אותה הריכוזיות האופיינית לסיפוריה הקצרים, אף הוא אוטוביוגרפי ומספר את קורותיה וקרות אחותה אחרי הריסת הגטו בעיר הולדתן זבראז'. אך התמונה המלאה של אותו הזמן ואותם המאורעות (אם בכלל יכולה להיות כזאת), מתקבלת בצורה אותנטית יותר מתוך מכלול סיפוריה הקצרים המבטאים את קולה הייחודי. כל סיפור הוא יחידה העומדת בפני עצמה ונבדלת מהסיפורים האחרים בעיצובה הספרותי, אך מצטרפת אל האחרים בתיאור של אותם הימים. יש סיפורים הכתובים בגוף ראשון, כמו: פיסת זמן, זיגמונט, הגן המפליג למרחקים, פיסת הזמן השנייה, ויש הכתובים בגוף שלישי, כמו: הסוף, מול הראי, החזיר. ניתן למצוא סיפורים שיש בהם אחדות של מקום ושל זמן המתרחשים בפחות מחצי שעה (מול הראי), יחד עם סיפורים המשתרעים מבחינת הזמן המוצג, על פני חיים שלמים, שציר הגיבוש שלהם הוא אחדות החוויה (סבינה מתחת לשקים, אאוגניה). גם דמות המספר מגוונת: מספרת אישה, מספר גבר, מספר גיבור, מספר עד, סיפורים הכתובים כמו מחזה המוותרים על דמות המספר האחד (השולחן, עקבות). לעיתים נקודת המבט קרובה להתרחשות ולעיתים המבט הוא רטרוספקטיבי (אאוגניה). ניתן לומר כי כל סיפור הוא חד-פעמי מבחינת עיצובו הספרותי.

      כפי שציין דוד וינפלד ב"אחרית דבר", בשל הגמישות הצורנית, הלשון הפשוטה, הנוטה לשקיפות והיעדר של תפישת-על רעיונית המאחדת את הסיפורים, קשה לשייך את אידה פינק למסורת אמנותית, ספרותית או לאומית מסוימת. עקב היותה רב-אומן של הסיפור הקצר, ניתן לכל היותר לשייך אותה למורשת הגדולה של הסיפור הקצר, הקלאסי והמודרני, מסורת החוצה גבולות של זמן ותרבות. הכלים שמעמיד הסיפור הקצר התמציתי, הנוטה לחלץ מתוך האירועים את נקודת השיא של העלילה, האווירה או המשמעות, הולמים את עיצובו של הגורל האנושי באותם ימים. או כהגדרתו של דרור בורשטיין ברשימתו בעיתון ידיעות אחרונות עם צאת כל הסיפורים של אידה פינק ("רגעים של הזדככות", מוסף לשבת – ספרות, 13.8.04), "הז'אנר הזה מאפשר לתפוס את האופי הקרוע של המרחב ושל הזמן, כלומר של המציאות בימי מלחמת העולם השנייה, כמו גם את האופי הקרוע של זיכרונה ותודעתה של זו ששרדה את מראותיה." נראה כי אידה פינק אינה יוצרת פואטיקה חדשה, אלא מסגלת את הסיפור המסורתי למצבים חדשים. מבחינה זו, טוען דוד וינפלד, יש בסיפוריה איזו הבעת אמון במסורת של הסיפור הריאליסטי, "המחושב עד דק מצד אחדות החוויה או העלילה, פיזור השיאים ועיצוב זווית הראייה, כשם שיש בהם הכרה בכוחה של מסורת זו לספר בפשטות ובטבעיות על הלא פשוט והלא טבעי." ("אחרית דבר", שם, עמ' 354-355).

 

      הרושם העז שהשאירו עלי סיפוריה של אידה פינק, היה דווקא ביכולתה לצקת לתוך התבנית של הסיפור הקצר המתומצת, באמצעות אומנות המילה, את מה שמעבר למילים, וכל זאת מתוך מודעות לעוצמות הלשון או השפה כמו גם למגבלותיה בהתייחס לנושא השואה.

      דוד וינפלד הזכיר, ב"אחרית דבר", כרמז לדרכי התיאור שלה, את הכותרת של ספרה רישומים לקורות חיים, שיצא בהוצאת עם עובד ב - 1995. וזאת כי רישומים, שלא כמו ציורי השמן העשירים בפרטים, או פורטרט המוסר דיוקן אנושי מלא, מאירים את החשוב ביותר באמצעות קווים אחדים וכוחם הוא בחסכונם. כך גם סיפוריה, שיכולת התמצות שלהם היא בלתי רגילה. (שם, עמ' 354). אכן, גם הרושם שלי היה, כי היא מצליחה ברישום של קו אחד- במקרה זה מקביל לכמה מילים בודדות - לשרטט ביד של רב-אומן דמות שלמה על רבדיה האנושיים ביותר, גם במציאות קשה ובלתי אנושית. כך חשתי בקוראי את הסיפורים: מול הראי, עקבות – הסיפור הקצר הראשון שמופיע בקובץ האחרון, ועוד. ב-מול הראי, הסיפור מצליח להראות במעט מילים את הממד האנושי אצל נערה צעירה, שלא נכחד נוכח הנסיבות הקשות, החווה אהבה ראשונה והיא נרגשת לקראת הפגישה עם אהובה וכל ענינה הוא להצר את השמלה, כדי שתראה טוב, יחד עם היותה מודעת לכל מה שקורה מסביב ולעובדה שאולי תהיה זו גם הפגישה האחרונה. "אני יודעת הכול, טיפשה ..." הוסיפה אדלה לדבר, "גם אצלי התפנו מיטות, אני יודעת הכול, הכול, ואני לא רוצה לדעת יותר כלום."(כל הסיפורים, עמ' 142). אפשר לומר, כי בכל סיפוריה הדמויות מודעות למה שקורה מסביב ולחייהם התלויים מנגד, ויחד עם זאת הן בוחרות למצות את הרגע, שהוא אולי האחרון, ולחיות אותו במלוא אנושיותן מבלי להיכנע לנסיבות. בניסוחה של רות שנפלד, אידה פינק היא סופרת הומניסטית. "איתנותו הרוחנית של האדם, אפילו ברגעי מבחן הקשים ביותר, היא נושא כתיבתה המועדף של פינק, ההופך את סיפוריה לקול ההומניזם הבלתי נכנע. אבל ההומניזם הזה איננו נאיבי. פינק יודעת היטב, שבימי השואה מצאו אנשים את עצמם "בשליטתו הגמורה של הזמן החדש"..." ("בצל האובדן הכפול", עיתון 77, עמ' 16-17).

      נקודת המבט המרוחקת שלה ייחודית מאוד לסיפוריה, במיוחד לאור העובדה שחומרי סיפוריה לקוחים כולם מ"פיסת הזמן ההיא" והם אותנטיים. אידה פינק מצליחה בסיפוריה ללכוד ולהנציח רגעים בחיי האדם הנמצא על סף ההכחדות, כאשר היא מקפידה להישאר בחוץ כמתבוננת אסתטית, תוך כדי שמירה על ריחוק מרבי מן הדמויות והימנעות ממסירה של כל מאפיין פסיכולוגי שלהם. היא מעדיפה לתאר אותן על-פי דבריהן ומעשיהן ולתת למצבים לדבר בעד עצמם. הסיפורים בהם ישנה נקודת מבט אירונית שיש בה מן השיפוט, כמו: השולחן, החזיר והמחבוא, הם יוצאי דופן. בדרך כלל, אין בסיפוריה כל שיפוט ערכי, או מוסרי, כלפי הדמויות, אלא חמלה, גם כלפי הקורבנות וגם כלפי מי שנמצא בצד האחר של המתרס. לטענתו של דרור בורשטיין, "עוצמת הסיפורים נובעת מחוויה בו-זמנית של האימה ושל ידעת חלוף האימה, של הזוועה ושל המבט מלא החמלה בזוועה כדבר שכבר הסתיים." ("רגעים של הזדככות", ידיעות אחרונות). לדבריו, הקורא חווה מעין קתרזיס אריסטוטלי במהלך קריאתו את סיפוריה. מבחינתה של אידה פינק, שציינה כי החלה לכתוב את סיפוריה כמה שנים טובות לאחר תום המאורעות, ההתרחקות בזמן אינה מעמעמת את הזיכרון, שום דבר אינו נשכח, אך היא זו היוצרת את נקודת המבט האחרת. (בשביל הזיכרון, שם, וגם בסיפור פיסת זמן, שם, עמ' 13). ואכן נקודת המבט המרוחקת האסתטית והלא רגשית, מעניקה לסיפוריה עוצמה רבה.

      אך מעבר למה שנאמר עד כה, לדעתי, הממד החשוב ביותר בסיפוריה של אידה פינק, הוא  של המילה - הכתובה והמדוברת - לעומת השתיקה – אם בעקבות הזיכרון שהשתיקה יפה לה, או האלם נוכח עוצמת הזוועות. היא רוצה לספר במילים על "פיסת הזמן ההיא", כי רק כך יהיה לזמן הזה קיום מעבר לזמן הרגיל הנמדד בחודשים. רק המילה – "המושג המציין תנועה, פעולה, מונח המשמש לרוב בתחום הספרות – ברומן או בדרמה" כלשונה ("פיסת זמן", שם, עמ' 13), נותנת קיום לאנשים ולעולם שהיה ואיננו עוד בתודעה והמחשבה האנושית.  

      בסיפור ז'ן כריסטוף, נערה צעירה עסוקה בקריאה של רומן עב כרס המתפרס על פני כמה כרכים, בכל רגע של פנאי בזמן עבודת-הכפייה. היא להוטה להספיק לסיים אותו לפני שיסתיימו חייה (אולי). יש כאן אמירה חזקה מאוד לגבי מקומה של הספרות בחיי האדם. מעבר לעובדה שקוראים מן השורה חווים חוויות של חיים באמצעות סיפורים, במקרה זה, הדרך היחידה של אותה נערה, בתנאים אלה, לחוות חיים מלאים עד סופם הטבעי, כולל חוויות אהבה, הוא באמצעות הרומן, כי היא קרוב לוודאי, לא תזכה לחיים מלאים. אך, באותה המידה, ברור  שלספר – או למילה הכתובה - יש חיים ארוכים בהרבה מחיי אדם כפרט. אולי, בדרך זו, מנסה אידה פינק לרמוז על תקוותה שגם יצירתה, המספרת על אותם האנשים ועל חייהם, תחיה לדורות ותהיה מוקד משיכה לקוראים רבים ובכך תעניק לאלה, שלא שרדו, חיים. על נקודה זו מצביע מראק וילזינסקי במאמרו: (Trusting the Words: Paradoxes of Ida Fink, p. 36).

      בסיפור תיאור של בוקר, המעוצב בצורה של דיאלוג כמו דרמה, ישנה אמירה ישירה בהתייחס למקום שתופסת המילה, הדיבור והסיפור הכתוב לעומת השתיקה והשקיעה במחשבות אילמות. כאן הדיבור והמילה, הם בגדר שמירה על השפיות, על הממד האנושי ועל החיים, לעומת השתיקה שהיא טירוף ומוות. זוג -  גבר ואישה - מסתתרים במחבוא וכל הקשר שלהם עם העולם החיצון הוא דרך חריץ. הגבר – ארתור – מדבר כל הזמן, מתאר את מה שהוא רואה בחוץ ועסוק בכתיבת רומן בעל-פה, ואילו האישה – קלרה – שקועה במחשבות ומבקשת שישתוק.  "האישה: אני רוצה לשתוק. הגבר: שתיקה היא האויב שלנו. שתיקה פירושה פלישת המחשבה. הסברתי לך את זה מאות פעמים. וחוץ מזה תזכרי מה אמרת בהתחלה... הגבר: אמרת, אני אש-ת-גע מהמחשבות האלה, אש-ת-גע. המילים – אני אומר לך את זה בפעם האלף – הן ההצלה שלנו." (שם, עמ' 294). בסיפור זה מצביעה אידה פינק, באמצעותו של ארתור, על החשיבות של שמירה על המרחק, או על נקודת המבט המרוחקת מהמציאות במלאכת הכתיבה, כדי זו לא תשאב את הכותב, או המספר, לתוכה מבחינה רגשית. בכל פעם שארתור מנסה להמשיך את הסיפור ומזכיר פרטים אותנטיים הלקוחים מהמציאות שלהם, קלרה מכניסה את הממד הרגשי והטעון ובכך אינה מאפשרת את קיומו של הסיפור כממד הקיים בפני עצמו. "...והציפורים פותחות בשירת הבוקר העליזה שלהן. תחילה הזהבן. האישה: למה זהבן? הגבר: ככה. האישה: הזהבן היה שר בגן שלנו. הגבר: קלרה, שום זיכרונות, שכחת את ההסכם. האישה: אתה חושב שזה יעזור? אני זוכרת את הזהבן הזה... הגבר: ובכן, יום יפה מאוד עומד להיות, השמש עולה מעל ליער, הטל נוצץ מעל לעשב והציפורים... אישה: אגיד לך משהו: ביום החתונה שלנו נכנסה אימא שלי לחדר ואמרה, יום יפה מאוד עומד להיות." (שם, עמ' 296). בהמשך מגלה הקורא את כובד המשקעים והזיכרונות של האישה והגבר, שאבדו את בתם ואת רגשי האשמה הרובצים על אישה שאינה מרפה מהם. חוסר יכולתה, או רצונה, לעבור לממד של הדיבור והמילים טורף אותה לבסוף והיא מפסיקה לענות, גם אם לא ברור אם היא מתה. הוא לעומתה שורד, לפחות עד לנקודה שהסיפור מגיע. אם-כך, ניתן לומר שיש כאן בסיפור אמירה "ארס-פואטית" מרומזת. אידה פינק היא מספרת המודעת היטב ל"מלאכת הסיפור", על-כן ביד בוטחת היא זורעת בכמה וכמה מסיפוריה אמירות "ארס-פואטיות" על הכתיבה בכלל ועל עצם כתיבתה היא. אמירות אלה משתלבות להפליא ברצף הסיפורי ואינן פוגעות בהתפתחות העלילה, האווירה או המשמעות של הסיפור. ניתן למצוא אמירות אלה, לא רק בסיפור פיסת זמן שהוזכר כאן, אלא גם בסיפורים כמו; מותה של הצארית, אאוגניה וסבינה מתחת לשקים ועוד. כל האמירות הארס-פואטיות והחשיפה של דרך כתיבתה באים להצביע על הגבולות המטושטשים שבין המציאות לבין הייצוג שלה הסיפורים ועל האופן שבו הזיכרון מתעצב באמצעות המילים ואלה יוצרים חיים חדשים.

      אך חשוב להדגיש שוב, כי חיים אלה נוצרים, רק אם מודעים למגבלות של המילים בבואם לתאר זוועות בסדר גודל של שואה וברמה גלובלית. בסיפור השולחן, ניתן למצוא אמירה שהיא במידה מסוימת ממוקדת יותר בהקשר זה, גם אם היא מרומזת, בנוסף על מה שניתן להבין מתוך מכלול סיפוריה בנקודה זו.  

      הרובד הגלוי של הסיפור חושף בצורה אירונית, את חוסר יכולתם של חוקרי פשעי המלחמה להסתפק במידע כללי על מעשי הרצח והזוועות, ועקשנותם הבלתי נלאית לקבל מהעדים ששרדו, פרטים מדויקים, כמו איפה עמד הרוצח, כמה רוצחים היו, איפה היה השולחן וכו', כפי שמקובל במשפטים רגילים, מבלי להבין ומבלי להיות רגישים לעובדה שאין לכך כל משמעות ביחס לרציחות המוניות בסדר גודל כזה. אך הרובד הסמוי, יכול להביע, מעבר לחוסר יכולתו של האדם לתפוס התמוטטות גורפת של כל הערכים האנושיים ואת התעקשותו לנסות להבין דרך הפרטים הקטנים את מה שלא ניתן להבין, גם את חוסר יכולתה של השפה להביע זוועות המוניות וגורפות עולם ואת התמקדותה בתיאור פרטים, כפי שמציין זאת מראק וינזינסקי במאמר שהוזכר כאן (Ibid, p. 35), כי זז הקרקע ממנו צמחה. אם-כך, גם כאן יש אמירה ארס-פואטית. התמקדות של המילה באדם הבודד ובפרטי, מעניקה חיים, והניסיון לתאר במילים את הכאוס הכללי, שוקע לתוך הכאוס...

 

      לסיום, אחזור לדבריו של דוד וינפלד ב"אחרית דבר" לספרה המתייחסים למכלול יצירתה. לטענתו, אידה פינק אינה יוצרת פואטיקה חדשה, אלא מסגלת את הסיפור המסורתי למצבים חדשים. טענתו תואמת את התרשמותי מיצירתה ועל כל אלה אוסיף ואומר, כי היא אכן הצליחה בוירטואוזיות רבה לחלץ את תכני השואה מכל אותם התבניות הספרותיות שהבליטו את חוסר-האונים, את התוקפנות ואת כל מה שלא ניתן להבין, ולהביאם לידי יצירה ספרותית איכותית המבליטה את האנושי באדם, את איתנותו הרוחנית גם ברגעי מבחן קשים ביותר, ואת הניתן להבנה. וכל זאת באמצעות הסיפור המסורתי הקצר, שהיא השכילה להביא לתוכו את הקול הייחודי שלה.

      ניתן לומר שיצירתה היא מעין הבעת אמון במסורת הסיפורית, וסיפוריה הם עדות לכך שאמירה חדשה, או הצגת מצבים חדשים, אינם מצריכים בהכרח פואטיקה חדשה ואפשר גם אפשר "למדוד זמן מיוחד במילה", כמו את "פיסת הזמן ההיא",  שייחודה יקבע לא על-פי חידושיה הספרותיים, אלא על-פי הקול שמבטא אותה.

 

 

 

 

ביבליוגרפיה:

1.       פינק אידה, כל הסיפורים, תרגם והוסיף אחרית דבר: דוד וינפלד, הוצאת עם עובד בע"מ, תל-אביב, 2004.

2.       פינק אידה, נלך בלילות נישן בימים, ספרית הפועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תל-אביב, 1993.

3.       פרימו לוי, הזהו אדם?, ספריית אפקים הוצאת עם עובד בע"מ, תל-אביב, 1989.

4.       בלטמן דניאל, "אנחנו אסירים של הזיכרון ושל הזמן" – שיחה עם אידה פינק, בשביל הזיכרון, גיליון מס' 11, 1996, עמ' 6-10.

5.       בלאט אברהם, זמן האימה והנוף, מאזניים – ירחון לספרות, 1996, ע"א (2): 32-33.

6.       הן לאה, שלושה היבטים של הישרדות, עכשיו: ספרות ואומנות, מס' 63 , 1995/6, עמ' 169-173.

7.       זהבי אלכס, עדות שהיא יצירת אומנות, ארץ אחרת, 9: 2002 , עמ' 70-73 .

8.       זהבי אלכס, נלך בלילות נישן בימים, מאזניים – ירחון לספרות, 1993 , ס"ח (1): ע"מ' 16-18 .

9.       מנס אילנה, גיבור בחלק של עליית הגג, בשביל הזיכרון, גיליון מס' 20, 1997, עמ' 40-43.

10.   בורשטיין דרור, רגעים של הזדככות, ידיעות אחרונות- המוסף לשבת- ספרות, 13.8.2004.

11.   גור בתיה, כאן גבר האדם היוצר על האדם הסובל, הארץ-תרבות וספרות, 16.7.2004.

12.   שנפלד רות, בצל האובדן הכפול, עיתון 77 לספרות ולתרבות, מס' 197, 1996, עמ' 16-17.

13.   Language Studies, xxiv:4, fall 1994, Holocaust Literature, pp. 25-38. Wilczynski Marek, Trusting the Words: Paradoxes of Ida Fink, Modern

 

 

מאמר על ספר השירים "הזמן" יהודה עמיחי
רשימה על ספר השירים "הזמן" של יהודה עמיחי המציגה את הקונפליקט בין היסוד הקבוע לחולף והמשמעות של "הבית" עבור עמיחי.
שלח לי דואר
ענן תגיות
קליופה דע את הסיפור של עצמך קטי פישר סדנאות לכתיבה יוצרת עריכה ספרותית ליווי אישי בכתיבה ספרותית חוות דעת על טקסט ספרותי לפני הגשתה להוצאה לאור או לפני פרסום אימון לכתיבה אימון אישי אימון קבוצתי סיפורי חיים כתיבת ביוגרפיות פיתוח קריירה ביטו כתיבה יוצרת בכרמיאל ובצפון כתיבה יוצרת בצפון כתיבה יוצרת למבוגרים כתיבה ספרותית סיפור ביטוי עצמי אימון אימון אישי/עסקי סדנאות לארגונים אימון להתפתחות אישית מה הסיפור שלך סיפורים דפוסי חשיבה פרדיגמות. כתיבה יוצרת ספרות עריכה של ספרי פרוזה עריכה של ספרי ילדים וחריזה עריכת ספרי מדע בדיוני ופנטזיה כתיבת סיפורי חיים וביוגרפיות. ליביה אהובתי בחלוף הרכבות סופרים קוראים. סיפור קצר בורא פרי הגפן. עריכת ספרי ילדים עריכת ספרות עריכת טקסט עורך ספרותי ירון וטבעת הקסמים גן הנמלים השמחות עידן האתמול דביר שושן הכדור הכחול לאה ספיר. מאמרים מאמרים בספרות אידה פינק הגן המפליג למרחקים מול הראי עקבות כל הסיפורים אידה פינק רשימה על יצירתה של אידה פינק שואה זוועות השואה זמן זיכרון השואה מילה דוד וינפלד. חדר משלך חדר משלך ווירג'יניה וולף נשים וספרות כתיבה נשית כתיבה גברית חדר משלך והכנסה קבועה כל מי שרוצה לכתוב מסה השקפה מטריאליסטית תפיסה רומנטית גיין אייר שרלוט ברונטה מסורת של כתיבה נשית הנאמנות לעצמך ככותב אמילי ברונטה גיין אוסטין הטרוטופיה מישל פוקו "דייר קנאי של המרחב" תולדות השיגאון בעידן התבונה תפיסתו הגיניאולוגית - ארכיאולוגית של פוקו צאצאי הזמן עדי אופיר - עיון מחודש בפוקו המיפוי של ידע כוח המרחב הפיסי של הדברים המרחב המושגי של המילים על מרחבים אחרים מרחב ידע כוח הרצאה הרצאות מיתוסים ואגדות שינוי פרדיגמות שינוי הפרדיגמות הוא שינוי הסיפור הפיות נשארות מובטלות בקשות שאיפות. כתיבה יוצרת לנוער כתיבה יוצרת ככלי לביטוי עצמי.כתיבה יוצרת - סדנת קיץ אוגוסט 2013. מאמר על כתיבה יוצרת לספר על עצמי. חירות חירות אישית חירותנו האישית מימוש עצמי יעוד אימון לפיתוח קריירה. מתווה לסיפור. בחלוף הרכבות. סיפורים קצרים תבשיל החצץ קטי פישר. דע את עצמך דע את הפרדיגמות של עצמך שינוי פרדיגמות תבניות חשיבה סיפורים המשקפים את דפוסי החשיבה שלנו שינוי הסיפור. הזדמנויות החמצות והסיפורים שביניהם פראץ קפקא סיפור הדחייה סיפורים ופרקי התבוננות הסיפורים המשקפים את דפוסי החשיבה שלנו קליופה דע את הסיפור של עצמך הזדמניות כשלונות הפחד מכישלון. מיתוסים אגדות שינוי. יהודה עמיחי הזמן - יהודה עמיחי קובץ שירים שירים הבית מוקשים וקברים שירי המשך נתן זך יבשה אבודה - נתן זך אנטי מחיקון - נתן זך בית מגורים זמני עכשיו ברעש - קובץ שירים הזמן הוא דיירים בתים נצחיים הבית המקופל האימאג' הקונפליקט בין היסוד הקבוע ל ווירג'יניה וולף נשים וספרות כתיבה נשית מסה. נוער כותב כישורי כתיבה מיומנויות כתיבה טיפוח ועידוד כתיבה יוצרת ביטוי עצמי לבני נוער נוער בתקופת הסמארטפונים והטאבלט. הרצאה חוויתית אודיסאוס אודיסיאה הקשת של אודיסאוס השגת היעדים והמטרות הייחודיות שלך השיבה של אודיסאוס הביתה ייעוד חזון אוטנטי. דייר קנאי של המרחב המיפוי של ידע כוח.