אימון לפיתוח קריירה וביטוי עצמי, סדנאות לכתיבה יוצרת, עריכה ספרותית, כתיבת סיפורי חיים וביוגרפיות

 

רשימה על הספר "הזמן" של יהודה עמיחי

 

מאת: קטי פישר

 

 

"...בית מקופל בתוך הלב וכביש

 מגולגל כמו על סליל בנפש, בפנים,

ולא נמות לעולם."

 

מתוך: הזמן – יהודה עמיחי, הוצאת שוקן / ירושלים ותל-אביב, 1978

 

 

      שורות אלה הלקוחות מתוך השיר הפותח את קובץ השירים של עמיחי בספרו "הזמן", יכולות להישמע כנוסח אפשרי למעין "אני מאמין" שלו. אמנם השיר פותח במילים הלא מבטיחות: "שירי המשך, ..." הֶמשך שמתקתֵק וחוזר על עצמו, כמו המחוג בשעון וכמו פעימות הלב הפועמות בקצב קבוע, כלשונו של עמיחי, וגם כהמשך של נתוני המקום והזמן הקשים, אך אם מנתקים שורות אלה מן ההקשר האירוני המיידי שלהן בשיר, הרי שהביטוי "הֶמשך" יכול להתפרש גם כהתגברות על העדר התנועה בזמן. "מוקשים וקברים" מתגלים ויתגלו "כשעושים בית וכביש:"(שם), אך האמירה הנלווית לכל זה:"אם נקפל את הבית בתוך הלב ואת הכביש נגלגל לתוך הנפש, לא נמות לעולם", אולי אינה הגזמה אירונית בלבד לגבי סיכויינו, של כל אחד ואחד, לטעום גם נצח אפשרי בעולם הזה.  

      רשימה זו תבחן את משמעות הזמן לגבי הדובר בקובץ זה, שלא במקרה נקרא בשם זה, תוך כדי התבוננות במספר משמעויות של מושג "הבית" המופיע כבר בשיר הפותח את הקובץ וחוזר כמוטיב בכמה מהשירים בתוכו.

      הבחירה בכיוון זה נעשתה מתוך ההנחה, שלמרות האירוניה העולה מתוך השירים לגבי האפשרות "לבנות בית" חדש כאן בארץ במציאות שלנו ובמורשת הבעייתית שאנו נושאים אִתנו לגבי מושג "הבית", ניתן לקרוא בשירים אלה, מתחת למעטה האירוני, גם את האמת הלא אירונית של עמיחי בנושא זה.  

  

      בשיר מס' 1 - "הבית" בארץ במובן של בניית חיים חדשים והתחדשות, הוא על גב המתים ומלחמות העבר, או כלשונו של השיר, על גבם של "מוקשים וקברים".  ואחר-כך  יבואו  "אנשי

העורב ממאה שערים שחורים" וצורחים  "מרה", ובעקבותיהם באים החיילים. וגם בכך אין כל חדש, כי תמיד כשרוצים לבנות בית או כביש בירושלים, הישן מתקומם על החדש. לכן,  המציאות הישראלית יוצרת כמו מעצמה  "שירי המשך", ולא "שירה חדשה".

 

" שירי המשך, מוקשים  וקברים.

אלה נגלים כשעושים בית או כביש:

אז באים אנשי העורב ממאה שערים שחורים

לצרוח מרה, "מת, מת"...      "

(שם, שיר מס' 1)

 

ניתן להשוות טענה זו למסריו של נתן זך בשירו "יבשת אבודה" (ראה: "אנטי מחיקון", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1984, עמ' 61-62). בשיר זה, מתייחס הדובר אל המציאות הישראלית, שהאדמה או הארץ היא הייצוג שלה, כאל "יבשת אבודה זרועה אדם ושרידים/ ארכיאולוגים: בית-מגורים זמני, חמש שכבות / קברים ופה ושם מקדש ולשכת עבודה." (שם, עמ' 61). כאן אומר הדובר בשיר במפורש שהארץ היא "בית-מגורים זמני" ויתרה מזו, היא "ההבטחה אשר קוימה ולא קוימה, מקום שעלה מן הים, מקום שישוב לשם,..." (שם). אין כאן מקום למשמעות כפולה ואין כאן כל אירוניה, האמירה היא חד-משמעית – אנו, שעלינו מן הים וחזרנו אל "היבשת" – הולכים ושוקעים. עמיחי לעומתו, למרות הדמיון בכמה מן התיאורים שהוזכרו כאן, הרבה פחות פסקני והוא גם אופטימי יותר מזך, כפי שעוד נראה בהמשך  של שיר זה ובשירים אחרים בקובץ.    

      לאור הנאמר לעיל לגבי הבית הראשון בשיר מספר 1 של עמיחי, הטענה שעולה מתוך הבית השני, היא לכאורה מעין המשך הגיוני שלה. אם "הבית" הוא על גבם של "מוקשים וקברים", אז לא נבנה בית, נהיה אנחנו הבית, נישא אותו בקרבנו ונהיה נצחיים.

 

אז בואו, לא נבנה בית ולא נשים כביש!

נעשה בית מקופל בתוך הלב וכביש

מגולגל כמו סליל בנפש, בפנים,

ולא נמות לעולם. "

(שם)

בקריאה ראשונה, אמירה זו מתפרשת כאירוניה בלבד. אם כולנו - כבני התרבות היהודית אנוסים לחוש את עצמנו כחיים "בתוך נבואות שהתקיימו" (שם) ולא מסוגלים לשום דבר חדש, אז חיי ההווה כלואים ללא הרף במסגרות העבר. אין לנו הווה. לא בנינו ולא נבנה בית של ממש. אך מתוך הקשר רחב יותר וקריאה של שיר אחר, בקובץ השירים "עכשיו ברעש", העוסק אף הוא בנושא הזמן (ראה "הזמן הוא דיירים", עכשיו ברעש, הוצאת שוקן/ירושלים תל-ביב, 1971, עמ' 39), אפשר למצוא באמירה זו מימד נוסף מעבר לאירוניה. בשיר זה, למשל, מציין הדובר כי  "הזמן הוא דיירים של בתים נצחיים." ו"בתים הם אִתּי; לא בני-אדם." (שם). השיר בכללותו וגם צירוף המילים "בתים נצחיים" הוא אמנם אירוני, כי הזיהוי של הנצחי עם טווח חייו של אדם סופי, הוא אירוני. אכן, אפשר להבין מתוך השיר שהאירוניה כלפי הנצח של הבתים אינה פחות חזקה – למרות שמדובר בבתי העיר ירושלים – מן האירוניה כלפי הזמן החולף. הדיירים משתנים ועוברים מן העולם, אך יש להם זיכרון – בניגוד לזמן! – או שאחרים זוכרים אותם – שוב, בניגוד לזמן. הדובר בשיר נשאר עם זיכרון לא נצחי, אמנם, אך הזיכרון בשיר "מקבע" את החולף לנצח. לכן עמיחי אומר דבר דו-משמעי: שכן, בשיר מקבל הזיכרון מימד של נצח, למרות האירוניה. הפרט אמנם חולף כמו "הזמן", לכן הוא עצמו יכול להיות דייר בלבד, אך המושג "בית" בשיר במובן הרחב יותר (הכולל גם ארץ, מולדת וכו') הוא לא אירוני ובזיכרון התרבותי ההיסטורי הוא נצחי. גם אם המובן הרחב של המילה "בית" אינו מופיע בשיר, הוא נמצא שם מכורח הצירוף המילים "בתים נצחיים". כיוון שבני-אדם כפרטים הם בני-חלוף, רק ה"בתים" מיצגים את הזיכרון העל-זמני שלהם. מכאן אפשר להבין גם את המשמעות הכפולה של הבית האחרון בשיר:

 

"בואי אִתי אל אובי ושבי,

אולי יום אחד יבוא אחד

מבוהל ורדוף אימת-מוות:

נעלה לו ונאמר לו."

(שם, עמ' 39).

 

נצחיות הגוף האנושי של האוהב והאהובה הוא אשליה. אך כיוון שהדובר וזמן הקיום הסופי שלו בלבד נמצאים במרכז החוויה, "מחזיק" השיר גם את החולף, עם כל הלא-נודע שבו. "בעלת האוב" השוכנת בתוכנו יודעת שיום אחד גופנו יזדקק לה.  נוצר כך משך-זמן  רחב יותר,

אוניברסאלי יותר, מזמן הגוף או זמן הבית. אם יבוא מי שמפחד מהסופיות האנושית, "נעלה לו באוב...". לשון הרבים של הדובר אינה אירונית כלפי הסולבסיזם ולא כלפי האהבה שחולקים האוהבים בתוך בתיהם הנצחיים (גופם). מצד שני, באמת אפשר לנחם את אותו האחד המבוהל ורדוף אימת מוות "ולעלות לו" שיש, בכל זאת, מימד אין-סופי לאדם. אבל מימד זה מתקיים רק מתוך שיח האוהבים המתנהל בסיום השיר בין האוהב לאהובה. אושרם שלהם הוא התשובה החשובה לכל נצח מדומה. 

     אם נחזור לשיר מס' 1 בספר "הזמן", ניתן לראות כי עמיחי פותח את קובץ-השירים  בביקורת נוקבת על המציאות כאן בארץ שאינה מאפשרת התחדשות וחיים, אלא מנציחה את המוות. מצד שני, אפשר לראות באמירתו על "הבית המקופל" שהוזכרה כאן, איזה שהיא נימה מורכבת, ואולי אופטימית בהתייחס לאסקפיזם של מי שמקפל עצמו פנימה. האדם היחיד נושא עימו את תפיסת "הבית" הקבוע שלו כל עוד האהבה מקיימת את האנרגיה שלו. יש כאן תפיסה א-היסטורית, האהבה היא המקיימת את מימד הנצח, ולא הבית הפיזי המכיל בתוכו את האוהבים. כפי שניתן לראות בבית האחרון של שיר זה, יש סיכוי לאדם כפרט לאהבה שיש בה פיכחון וגם מידה מסוימת של יופי ונחמה. על אהבה זו, כפי שעוד נראה בהמשך, אין הדובר בשיר מוכן לוותר. על-פי התרשמותי, שתי "נחמות" אלה מלוות את הקורא לאורך כל הקובץ.

      שיר מס' 8 הוא אישי – הדובר  משתמש בשפת "אני" ומדבר על בית-אימו. שיר זה, כמו מרבית השירים במחזור זה, עוסק בשאלה היכן עובר קו הגבול בין הקבוע, או הנצחי, לחולף. בית-אימו והצמח המטפס עליו מיצגים את היסוד הקבוע ואילו הדובר וצורת חייו לאחר הניתוק, משקפים את החולף.  

     

זה בית אִמִּי. הצמח שהתחיל לטפס עליו

בילדותי המשיך לעלות ולדבוק בקירותיו,

אבל אני מזמן נותקתי.

(שם, שיר 8).

 

האימאג' החי והברור של הצמח המטפס על הבית לעומת הניתוק שחש הדובר, יוצר תמונה המבטאת בצורה מדויקת גם מצב וגם רגש.  הרגש הנלווה לתמונה  הוא  אולי מידה מסוימת של

כאב, למרות שהניתוק הוא טבעי. האימאג' הזה אינו מתיימר להיות מתוחכם, הוא לכאורה פשוט, אך הוא כלל לא פשוט, כי הוא מצליח במילים מעטות להעביר את הקונפליקט בין היסוד הקבוע לחולף.  עם היסוד החולף בחייו הוא לא שכח את אותו "הבית" ואת אותה האם שנטעה בו יסוד קבוע - היא תמיד אִתו. האם לא מתקרבת או מתרחקת בהתאם לאיזה שהן נסיבות, כמוה כפעימות הלב וכמו תקתוקו הנמשך של השעון. גם כאן יש לנו את היסוד הקבוע לעומת החולף במימד "הזמן". משהו נשאר תמיד ולא נשחק בחלוף הזמן, גם אם מדובר בזמן של האדם הפרטי.

 

צעדיך במדרגות תמיד בתוכי,

לא מתקרבים ולא מתרחקים, כמו פעימות הלב.

(שם).

 

בהתייחס למקום של בית-האם בתודעת הדובר בשיר מס' 8 של עמיחי ועל מה שהוא מייצג כיסוד הקבוע, ניתן להשוות לשירו של נתן זך "רגע אחד" מתוך "שירים שונים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974 , עמ' 23).  כדי שהדובר יוכל לאמר את דברו הוא מבקש שקט.

רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני

רוצה לומר דבר מה....

(שם, עמ' 23).

 

יש כאן שימוש באלמנט דרמטי שמטרתו אולי אירונית. ללא ספק זך אינו מסתיר את יומרנותו לתחכום ואף לא את תחבולותיו האומנותיות. מהו הרעש מסביב שמפריע לו? על כך אפשר לתת מספר תשובות ואפשר לראות בבקשתו של הדובר לרגע של שקט, גם דרישה סמלית לשקט למען ההקשבה אל ה ש י ר. גם אם הניסיון להצדיק את הבקשה הזו אינו מוליך אלא לשיר, ל"משהו שמשאיר משהו" בלבד, כפי שאומר זך בשיר "הצייר מצייר" (שירים שונים, עמ' 66) על מהות השיר שלו. הניסיון עצמו למצוא נימוק לשקט המסוים, שהוא מבקש בשיר הפותח את "שירים שונים" מוביל למעין וידוי על החמצה של מפגש בזמן הריאלי של המפגש. בשיר זה מביע הדובר תחושת החמצה של מה שיכול היה לקבל בזמן. הזדמנות שחלפה על פניו בן-רגע, רגע שלא יחזור יותר. זוהי נקודת ראות אחרת מזו של עמיחי. הנה דבריו של זך:

 

.......................     הוא הלך

ועבר על פני, יכולתי לגעת בשולי

אדרתו. לא נגעתי. מי יכול היה

לדעת מה שלא ידעתי.

(שם).

 

ה"בן" וה"אב" בשיר אינן ישויות, אלא צורות לשון, כאיזה הד רחוק של מורשת דורות, ולא דמויות קונקרטיות של אב ושל משורר הנוכחים בקולו של הביוגראפי המדווח של הדובר, כפי שנוהג עמיחי בשיריו. המעניין בשיר של זך הוא העובדה שצורה ספרותית של אב הזוי  – "בזקנו הסתבכו זרדים" וכו', שלא כמו אצל עמיחי – מכילה את החוויה הביוגרפית הבין-אישית, העולה מדיבורו האינטימי של האב אל הבן. צורה זו "מחזיקה" את השיר בהצלחה יתרה, והשקט שזך מבקש מקוראיו הוא שקט ההולם את החוויה האינטלקטואלית – מרוחקת וכואבת – שמציע השיר הלירי שלו ואת המימד האינטר-טקסטואלי החוצה את השיר האישי.

" " בני". לא ידעתי שאתה, במידה כזאת, אִתּי." (שם). מילים אלה מסכמות את האירוע הפלאי, והן מבטאות את שורש עולמו הרוחני והרגשי של המשורר: מתח של ניגודים בין כמיהה רומנטית למשהו מופלא וניסיון להיאחז בו, או לשמר אותו, לבין תודעה מפוכחת שמכירה בחוסר היכולת – או חוסר התוחלת - לתת בכמיהה זו יותר מאשר בכוחו של השיר לשאת, מול הרגעיות החותכת של מימד הזמן. זהו הגרעין הסמוי של תחושת ההחמצה שמלווה את השיר. בניגוד לעמיחי, שציין ש"הבית" תמיד אִתו והאֵם תמיד נוכחת בעולמו, כמו פעימות הלב, בשירי זך אין המשכיות ואין יסוד קבוע שנשאר, יש רק רגע חומק, מוסיקלי מאוד, העוטף את הגרעין  האינטלקטואלי של החוויה – אותה ניתן לראות כמייצגת, במשמעות רחבה, את הרגשת "הבית" של זך, אם מדברים על השיר הפותח את "שירים שונים" – אף שלא ניתן לתפוס אותה כרגע ביוגראפי. מכאן, כאמור, תחושת ההחמצה. מתוך ההשוואה שעולה כאן בין זך לעמיחי, אפשר לראות בברור כי האחרון אופטימי מזך, אם כי אולי פחות מהפכני ממנו בתביעותיו מן  השיר הלירי. עמיחי מציע המשכיות מסוימת בד בבד עם האירוניה כלפי הנצח.

יתר על-כן, "הבית" בשירי עמיחי, הוא גם התמימות של אהבה ראשונה, או הראשוניות שבה. הוא כבר לא גר שם יותר, כפי שמציין זאת שיר מס' 15, הוא כנראה גם לא יכול לגור שם

יותר, כי הוא התנתק, אך הוא היה רוצה לחוות שוב, כמו באהבה ראשונה -

 

אני רוצה לעמוד שוב כמו באהבה

ראשונה ליד מזוזת השער

חבוקים כל הלילה, בעמידה.

(שם, שיר מס' 15).

 

כשמאבדים ראשוניות זו -

וכשעזבנו בשחר התחיל הבית

להתמוטט ומאז העיר ומאז כל העולם.

(שם).

 

"הבית"מתמוטט, פירושו שהעולם מתמוטט. נכון יותר לאמר, משהו בחיים מתמוטט. אפשר לאמר כי בשירי עמיחי הגעגוע טבעי בדיוק כמו הניתוק, ואלה כשתי הרגליים שעליהן אנו צועדים, כאשר רגל הניתוק מושטת קדימה - רגל הגעגוע תומכת מאחור והן מתחלפות בסדר קבוע. גם בשיר 70, יש ישן שנהרס מול חדש וניבנה ויש אהבות שאי-אפשר להעביר למקום אחר, כי הן שייכות "לבית". אבל בכל זאת יש סיכוי לאהבה חדשה, מבלי לשכוח את האהבה האחרת, כמו "העמק הזה הוא סיכוי/להתחיל מחדש בלי למות." "ולהיות כרוח שעוברת בו עכשיו/שלא לה נועד."(שם, שיר מס' 70). הנימה הפרסונאלית של עמיחי חזקה מן האימפאקט הלא אישי בשירי זך, ומוסיפה ראיה מפוכחת ואולי אף אופטימית אל מול המציאות הישראלית.

אם בשירי עמיחי יש התחדשות וריבוי הזיקות אל חומרי העולם הקונקרטי – ראה בשיר "לא כברוש" (שירים 1948-1962, הוצאת שוקן/ירושלים ותל-אביב/תשל"ב, עמ' 76) - יוצר המשכיות, הרי בשירי זך "הזמן" מבטיח לכל היותר פיכחון מר מאשליות, ולא  התחדשות.

השיר הראוי במיוחד להתייחסות השוואתית בהקשר זה הוא שיר מס' 59  בשירי "הזמן" לעמיחי.  הדובר בשיר פונה אל אישה בגוף שני.  בבוקר "אַת" נשענת על קיר בית ישן והוא איתן, הוא תומך בך - תמיכתו חזקה. בבוקר פירושו יכול להיות איזה שהיא ראשית וגם חלק ממחזוריות, כפי שראינו עד כה אצל עמיחי. אחר-כך, בהמשך היום ובהמשך "הזמן", בא היום-יומי והזמני והקודש מתערב עם החול  והאהבה  היא  כמו  בגד  להרחיב ולהצר וכל מה שתומך

באותה הנמענת, או מחזיק אותה בתוך הזמני והיום-יומי, הם גרביים דקים – משהו שקוף ושברירי שלא באמת יכול לתמוך ולהגן. (שם, שיר 59). שוב משתמש עמיחי באימאג', מסוג האימאג'ים האופיינים לו, והפעם של אישה הלובשת גרבי ניילון, הנראה, כאמור, על פניו פשוט, אך הוא אינו כזה כלל, כי תמונה פשוטה זו חושפת בפני הקורא את האשליה שבמציאות היום-יומית הזאת. ובתוך הזמני והחולף, מה משמר את "הבית", את האמיתי והשורשי המבדיל בין קודש לחול ואינו מתייחס לאהבה כסחורה העוברת לסוחר? תשובתו של הדובר בשיר היא - הזיכרון. התנועה בין האשליה שיוצר הזמן לבין הזמן האמיתי הריק, שהזיכרון מכיל אותה, מוזכרת בשירים נוספים בקובץ הזה. (ראה לדוגמא: שיר 44). אך משום המחזוריות, הזיכרון הזה יחזיק מעמד בדיוק  "עד שתבואי שוב להישען עליו בבוקר הבא."(שם, שיר 59). במילים אחרות, "הבית" אמנם תומך בנו (כאן בשיר התמיכה מושלכת על אישה), אך הוא לא יכול להתקיים בלעדינו,  ללא קשר לזמן האנושי. עמיחי מציע זיקה קבועה יותר בין האדם והבית, גם אם אין לפרט שליטה על הימשכות הזמן ואופי ההימשכות שלו. במידה מסוימת ניתן למצוא זיקה כזו גם אצל זך בשיר "פתח לשיר" (ראה: שירים שונים, עמ' 118), היא מתייחסת לשירה ומשוררים. "...משוררים ישירו/ על בתים כל עוד יהיו משוררים בעולם, אולם, אולי,/לא כל עוד יהיו בתים בעולם..." הדובר בשיר מטיל ספק אם השירה יכולה להתקיים בלי הבית שמכיל בתוכו אפשרות שמשורר ישב בו, כלומר, לא די בעולם שיש בו משוררים, כדי שנהיה משוררים בעצמנו, לשם כך יש צורך בבית.

 

אם-כך, לאור הדברים שהוצגו ברשימה זו, המסר של "בית מקופל בתוך הלב" הוא אכן אופטימי. רושם זה נוצר כי שירים אלה כתובים מתוך פרספקטיבה של אדם המודע למגבלות הזמן ולאפשרויות ההולכות ומתמעטות ומוכן לנפץ אמיתות חבוטות ובנליות של המציאות הישראלית בגלוי ואף רואה אפשרויות, גם אם לא רבות, מעבר לכל אלה. בקריאה ראשונה העייפות והאירוניה שעולים מהשירים, לפחות מחלקם, אולי צובעים את חווית הקורא בצבעים קודרים, אך בקריאה שנייה ושלישית בולט דווקא הטון המפוכח לגבי המציאות הקיימת והאופטימיות לגבי מקומה של האהבה המפוכחת המתקשרת אל "הבית".

 

 

 

 

 

 

בבליוגרפיה:

  1. עמיחי יהודה, הזמן, הוצאת שוקן / ירושלים ותל-אביב, 1978 .
  2. עמיחי יהודה, עכשיו ברעש, הוצאת שוקן / ירושלים ותל-אביב, 1971 .
  3. עמיחי יהודה, שירים 1948 – 1962 ,הוצאת שוקן / ירושלים ותל-אביב, 1972 .
  4. זך נתן, שירים שונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974 .
  5. זך נתן, אנטי מחיקון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984 .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שלח לי דואר
ענן תגיות
קליופה דע את הסיפור של עצמך קטי פישר סדנאות לכתיבה יוצרת עריכה ספרותית ליווי אישי בכתיבה ספרותית חוות דעת על טקסט ספרותי לפני הגשתה להוצאה לאור או לפני פרסום אימון לכתיבה אימון אישי אימון קבוצתי סיפורי חיים כתיבת ביוגרפיות פיתוח קריירה ביטו כתיבה יוצרת בכרמיאל ובצפון כתיבה יוצרת בצפון כתיבה יוצרת למבוגרים כתיבה ספרותית סיפור ביטוי עצמי אימון אימון אישי/עסקי סדנאות לארגונים אימון להתפתחות אישית מה הסיפור שלך סיפורים דפוסי חשיבה פרדיגמות. כתיבה יוצרת ספרות עריכה של ספרי פרוזה עריכה של ספרי ילדים וחריזה עריכת ספרי מדע בדיוני ופנטזיה כתיבת סיפורי חיים וביוגרפיות. ליביה אהובתי בחלוף הרכבות סופרים קוראים. סיפור קצר בורא פרי הגפן. עריכת ספרי ילדים עריכת ספרות עריכת טקסט עורך ספרותי ירון וטבעת הקסמים גן הנמלים השמחות עידן האתמול דביר שושן הכדור הכחול לאה ספיר. מאמרים מאמרים בספרות אידה פינק הגן המפליג למרחקים מול הראי עקבות כל הסיפורים אידה פינק רשימה על יצירתה של אידה פינק שואה זוועות השואה זמן זיכרון השואה מילה דוד וינפלד. חדר משלך חדר משלך ווירג'יניה וולף נשים וספרות כתיבה נשית כתיבה גברית חדר משלך והכנסה קבועה כל מי שרוצה לכתוב מסה השקפה מטריאליסטית תפיסה רומנטית גיין אייר שרלוט ברונטה מסורת של כתיבה נשית הנאמנות לעצמך ככותב אמילי ברונטה גיין אוסטין הטרוטופיה מישל פוקו "דייר קנאי של המרחב" תולדות השיגאון בעידן התבונה תפיסתו הגיניאולוגית - ארכיאולוגית של פוקו צאצאי הזמן עדי אופיר - עיון מחודש בפוקו המיפוי של ידע כוח המרחב הפיסי של הדברים המרחב המושגי של המילים על מרחבים אחרים מרחב ידע כוח הרצאה הרצאות מיתוסים ואגדות שינוי פרדיגמות שינוי הפרדיגמות הוא שינוי הסיפור הפיות נשארות מובטלות בקשות שאיפות. כתיבה יוצרת לנוער כתיבה יוצרת ככלי לביטוי עצמי.כתיבה יוצרת - סדנת קיץ אוגוסט 2013. מאמר על כתיבה יוצרת לספר על עצמי. חירות חירות אישית חירותנו האישית מימוש עצמי יעוד אימון לפיתוח קריירה. מתווה לסיפור. בחלוף הרכבות. סיפורים קצרים תבשיל החצץ קטי פישר. דע את עצמך דע את הפרדיגמות של עצמך שינוי פרדיגמות תבניות חשיבה סיפורים המשקפים את דפוסי החשיבה שלנו שינוי הסיפור. הזדמנויות החמצות והסיפורים שביניהם פראץ קפקא סיפור הדחייה סיפורים ופרקי התבוננות הסיפורים המשקפים את דפוסי החשיבה שלנו קליופה דע את הסיפור של עצמך הזדמניות כשלונות הפחד מכישלון. מיתוסים אגדות שינוי. יהודה עמיחי הזמן - יהודה עמיחי קובץ שירים שירים הבית מוקשים וקברים שירי המשך נתן זך יבשה אבודה - נתן זך אנטי מחיקון - נתן זך בית מגורים זמני עכשיו ברעש - קובץ שירים הזמן הוא דיירים בתים נצחיים הבית המקופל האימאג' הקונפליקט בין היסוד הקבוע ל ווירג'יניה וולף נשים וספרות כתיבה נשית מסה. נוער כותב כישורי כתיבה מיומנויות כתיבה טיפוח ועידוד כתיבה יוצרת ביטוי עצמי לבני נוער נוער בתקופת הסמארטפונים והטאבלט. הרצאה חוויתית אודיסאוס אודיסיאה הקשת של אודיסאוס השגת היעדים והמטרות הייחודיות שלך השיבה של אודיסאוס הביתה ייעוד חזון אוטנטי. דייר קנאי של המרחב המיפוי של ידע כוח.