השומר אחי אנוכי ?!
מאת: קטי פישר –
מרבית האנשים, כשהם נשאלים מה המשמעות של "בית" עבורם, עונים שזהו מקום של חום, אהבה, ביטחון, קבלה והגנה.
האומנם?
האם באמת במרבית הבתים אותן המשמעויות היפות המיוחסות לאותו "הבית" אכן מתקיימות במערכות היחסים בין האחים עצמם ובינם לבין הוריהם?
התשובה היא שבהרבה מאוד בתים הן לא מתקיימות. התפיסה האידאלית של "בית" דוחקת לפינה את הקנאה בין האחים, את מאבקי הכוח ואת האלימות על כל סוגיה שקיימים שם.
כאשת ספרות אתייחס כאן לכמה מהיצירות הספרותיות המשקפות את "האמת" המורכבת באותם היחסים, מבלי לנסות לעטוף אותה בעטיפה אידיאלית.
הרצח הראשון בתנ"ך, היה במשפחה – קין רצח את הבל על רקע של קנאה בין האחים. בהמשך מוצגים היחסים הבעייתיים בין יעקב ועשו, יוסף ואחיו ועוד. יש לכך דוגמאות רבות גם בספרות הקלאסית, כמו למשל ב"המלך ליר" של שקספיר. שם מורכבות היחסים באה לידי ביטוי גם ביחסים בין האחים והאחיות וגם בין ההורים וילדיהם. גם שם מערכות יחסים אלה מסתיימות ברצח. דוגמאות נוספות: "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי, "יוסף ואחיו" של תומאס מאן ועוד ועוד.
אולי אין זה מקרי שהרצח הראשון בתרבות המערבית, כפי שהוא משתקף בתנ"ך, הוא דווקא בין אחים במשפחה, כי מדובר במשפחת האדם בכללותה, כלומר כל בני האדם אחים. כפי שמערכת יחסים מורכבת זו באה לידי ביטוי במיקרו – במשפחה, כך היא מופיעה במקרו – במשפחת האדם. קבוצות שונות זוממות לרצוח קבוצות אחרות תחת דגל של אידיאולוגיה כזאת או אחרת, כאשר המניעים האמיתיים לכך הם כנראה אותם המניעים שגורמים לסכסוכים ובסופו של דבר לרצח במיקרו.
רעיון זה משתקף בשירו של דן פגיס "כתוב בעפרון בקרון החתום". יש לציין שמשורר זה היה שורד שואה בעצמו וחווה את הזוועות על בשרו. גם הוא מתייחס אל הגרמנים הרוצחים כמי שמייצגים את "קין" ואל הנרצחים כאל נציגי "הבל", כאשר האם - "חווה" מובלת יחד עם בנה "הבל" אל מותה בקרון הרכבת החתום על ידי בנה השני "קין".
אין זה מקרי שיצירות ספרותיות שונות, כולל היצירה התנכ"ית, מעלות את המורכבות במערכות יחסים בתוך המשפחה, כי תפקידה של הספרות, לפחות כפי שאני רואה זאת, הוא לשקף גם את הצדדים המכוערים של בני האדם ועל הסופרים לכתוב את "האמת", גם אם היא כואבת. שיקוף המציאות הוא חלק חשוב בהשפעה על המודעות של הקוראים. אפשר להתווכח עם הטענה שלספרות יש השפעה ערכית על הקורא ולטעון טענות שכנגד, אך בהחלט ניתן לקבוע שהיצירה הספרותית היא בראש ובראשונה תמונת מראה של המציאות – "מימזיס" בשפתו של אריסטו, והקורא יכול ללמוד משהו על עצמו כאדם באשר הוא אדם דרך ההתמודדות של הדמויות בסיפור, כמובן בדרך חווייתית ורגשית.
אני מאמינה שלספרות טובה יש השפעה על המודעות של הקורא וזה כולל גם השפעה ערכית, לכן בסדנאות הכתיבה בהנחייתי, אני מעודדת את הכותבים להביא גם את המצבים הקשים במשפחה ולא לפחד מחשיפה, גם אם מצבים אלה נכתבים על בסיס החוויות הקשות במשפחה שלהם. יש לזכור, אף אחד מאתנו לא המציא את המהות האנושית שלנו כבני אדם, או במילים אחרות – מי שאנחנו כבני אדם, אמנם עובר דרכנו ואנו חווים זאת באופן פרטי, אבל לא המצאנו את זה, המהות של להיות אדם היא אוניברסלית. אי לכך, מה שאנו חווים באופן אישי, הוא אוניברסלי והחשיפה של החוויה הזאת, כמובן תחת מעטה של בדיה בצורה של סיפור, חשובה כדי שהקורא יוכל להזדהות אִתה, להרגיש שהוא לא לבד בחוויה זו וללמוד ממנה משהו על עצמו.
