דע את הפרדיגמות של עצמך
(מתוך: הסיפורים המשקפים את דפוסי החשיבה שלנו)
קטי פישר
"המַיְסטר יאנוש פארקש היה איש יקר, למרות שהאכיל אותנו הרבה מרורים. אני, לעומת זאת, האכלתי אותו חצץ ואבנים".
כך פתח אבי את סיפורו, כשהוא שולח את מבטו למרחקים ומעביר את אצבעות ידו השמאלית בין שערותיו שהלבינו והידלדלו עם השנים. בידו הימנית אוחז מקטרת כבויה ומידי פעם, מכניס אותה אל פיו, מוצץ מציצה ארוכה כשמבטו נשאר תלוי אי-שם אצל הלא נודע. לאחר כמה רגעי שתיקה הוא ממשיך בשקיקה.
"הייתי בן שתיים עשרה כאשר נשלחתי אליו להיות לו לשוליה (...) הוא היה רב-אומן במלאכתו ורבים עלו אליו לרגל כדי ללמוד ממנו את אומנות החייטות. אשרי שזכיתי ללמוד אצלו. בית-מלאכתו וביתו, היו בטֵלֶגְד. נמוך קומה, שמן עם כרס שהולכת לפניו, פנים עגולות ואדמומיות, עיניים שחורות שהלובן בהן הצהיב עם הזמן והאדים בשטף נימי דם. שער אפור וקודר כמו אפר, שפעם היה - לפחות על-פי הסיפורים - חום ומתולתל. שפם מסורק תמיד וחתוך בקצוות. אני זוכר אותו מעשן מקטרת בכל רגע פנוי, יושב בכיסאו המרופד, המיועד רק לו, נשען לאחור, מביט למעלה במבט מלא כיסופים וגעגועים, כמי שמנסה להינתק מהבלי העולם הזה ולגעת במלאכים. תוך כדי כך מוצץ את קצה המקטרת מציצה ארוכה, ממתין זמן מה ופולט לבסוף כמה עיגולי עשן שהתפוגגו להם לתוך עולמו המרחף אי-שם. לעיתים, בעיקר בשעת צהרים תוך כדי המתנתו למלאכים שירדו ויעלו בסולמו הפרטי, נרדם עם פה פעור ולאחר כמה דקות ניתן היה לשמוע את נחירותיו מנסרות את חלל בית המלאכה בקולי-קולות. אף אחד מאתנו, השוליות, לא העז להפריע את מנוחתו זו. כעבור זמן מה, היה קם בפתאומיות, מתחיל לצעוק ולחלק הוראות. המלאכים, הכיסופים…נמחקו כלא היו.
יאנוש פרקאש היה אדם קשה אשר הרביץ בנו תורה, במובן הפשוט של המילה. הוא נהג להכות אותנו על כל דבר פעוט שלא נראה לו. (...)
(...) מורנו ורבנו נהג בגסות-רוח לא רק בנו השוליות, אלא גם באשתו. הדיבורים אתה וכלפיה התנהלו, על פי רוב, בצעקות וקללות. הצווחה השגורה בפיו הייתה:
"רוזה יקירתי, שתיפח רוחך באשר אַת".וזה נאמר עוד כשמצב רוחו היה מרומם.
חיוך עולה על שפתי אבי. הוא מוצץ שוב את המקטרת, מוציא אותה מפיו (...) מדליק אותה עם גפרור לאט לאט, תוך כדי כמה מציצות ושאיפות, מרים את מבטו שוב ופולט כמה עיגולי עשן לתוך האוויר. הוא מוריד את עיניו ומוציא את המקטרת מפיו.
"מבין תפקידנו השונים כשוליות היה להביא לו את האוכל, שהכינה אשתו עבורו, מביתו לבית המלאכה. באחת מהפעמים בהם הבאתי את האוכל, קרתה לי תקלה קלה. סיר האוכל, שהכיל את ה"פַפְריקַאש" האהוב עליו המכוסה היטב במגבת מטבח, נפל מידי וחלקו נשפך על דרך העפר. נתקפתי פחד נוראי. אם אומר לו את האמת, יש להניח שיהרוג אותי במקום על שהעזתי לגרוע מהדבר היקר לו מכל - האוכל. עוד אני מבולבל ומנסה למצוא פתרון קסם, מצאתי את עצמי אוסף ביָדַי מדרך העפר את חתיכות העוף והגָלוּשְקָה שנשפכו, מחזיר אותם אל הסיר ומערבב עם האצבעות את רוטב הפפריקה הסמיך והאדום, שיראו כמה שפחות את גרגירי החול וחתיכות העפר שנכנסו לשם. לבסוף כיסיתי את הסיר שוב עם מגבת המטבח כאילו דבר לא קרה. כשהגעתי לבית-המלאכה, הגשתי למיסטר את ארוחתו והוא החל לאכול בתאווה רבה ותוך כדי זה מקלל את אשתו בקולי קולות.
"רוזָה יימח-שמך וזכרך, רוצחת שכמותך. תראו, היא מנסה להרוג אותי, היא הכניסה לאוכל חצץ ואבנים, שהברק יכה בך…"
אך גרגרן שכמותו המשיך לאכול עד הגרגר האחרון, ואני - המשכתי במלאכתי כהרגלו של יום".
מתוך הסיפור "תבשיל החצץ" מאת: קטי פישר, 2003.
סיפור זה וודאי יעלה חיוך על פני מרבית הקוראים. עוד ניצחון קטן של אדם, במקרה זה נער, בהתמודדותו עם סמכוּת, שיש לה את הכוח והמעמד להשפיע על עיצוב תודעתו להמשך חייו. אך האם הוא אכן ניצח?
מבלי להיכנס לדיון פסיכולוגי מעמיק, כולנו מתמודדים עם סמכות בילדותנו ורובנו אף מורדים בה בהתבגרותנו, כאשר בתהליך זה אנו מעצבים את אישיותנו תוך כדי השאיפה לשנות תבניות במטרה להיטיב ולשפר את חיינו בעתיד בהשוואה לעבר. במילים אחרות, אנו חולמים חלומות על אי-אלו פסגות של הצלחה, כי מכל הכיוונים אומרים לנו ש"הסוד" טמון בנו ואנו בטוחים שאם רק נגלה את "הסוד", עולם ומלואו יהיו פרוסים לרגלנו.
אך, אין זה פשוט כלל וכלל, גם כשכבר "שינינו והצלחנו", נגלה לעיתים בפרשות-דרכים שונות, שאנו בווריאציה כזו או אחרת, דומים להורינו או לדמויות האחרות שעיצבו את חיינו בתחילתם (כפי שניתן להבין זאת מהסיפור). כמשפט הצרפתי הידוע בתרגום לאנגלית "The more you try to change it, the more it stays the same".
"הסוד" אכן טמון בנו, אך לא נוכל לעקוף את הפרדיגמות המעצבות את תודעתנו ואישיותנו. פרדיגמות אלה, שהן תבניות החשיבה שלנו, הוטמעו בנו עוד בשלבים הראשונים של התפתחותנו.
כל עוד אין אנו מודעים לפרדיגמות המעצבות את חשיבתנו ודרכי פעולותינו, הם אלה שיתוו את עתידנו ולא החלומות והרצונות שלנו. או במילותיו של רובין שארמה בספרו גלה את ייעודך, "העולם הוא מראה, אנחנו מקבלים מהחיים לא את מה שאנחנו רוצים, אלא את מי שאנחנו".
אם-כך, תהליכי שינוי – אישי/עסקי/ארגוני - מצריכים בראש ובראשונה שינוי בדפוסי החשיבה – שינוי פרדיגמות. מערכת פרדיגמאטית זו מעוצבת על-ידי הסיפורים, המיתוסים והאגדות שגדלנו עליהם והפנמנו אותם. שינוי פרדיגמות הוא שינוי הסיפור.
על-כן, כדי להפוך את סיפור חיינו לסיפור הצלחה, שאנו עצבנו וכתבנו על-פי הרצונות והחלומות שלנו, עלינו לחקור את אותם הסיפורים, המיתוסים והאגדות שגדלנו עליהם – דע את הסיפור של עצמך - ואת הפרדיגמות שעצבו אותנו עד כה – דע את הפרדיגמות של עצמך - כדי שנוכל לקבל את הדברים שאין ביכולתנו לשנות, שיהיה לנו את האומץ לשנות את אשר ביכולתנו לשנות ואת התבונה להבחין בין השניים.