מישל פוקו  - "דייר קנאי של המרחב"

מאמר במסגרת:

מתודולוגיות ותאוריה בחקר הספרות

תוכן העניינים:

1. מבוא.

1. מושג ה"הטרוטופיה" והגישה הביקורתית:

ב.1 . הטרוטופיה.

      ב.2 . מרחב, ידע וכוח.

1. המתודה:

ג. 1. מחקר גיניאולוגי.

ג.2 . מרחב וארכיאולוגיה של הידע.

ג.3 . מרחב, הטרוטופיה ומחקר ספרותי.

1. האמירה החברתית והתרבותית.

1. סיכום.

ביבליוגרפיה.

1. מבוא:

ניתן אולי לומר שאחדים מן הקונפליקטים האידיאולוגיים המניעים כיום את המחלוקות מתנהלים בין הצאצאים האדוקים של הזמן לבין הדיירים הקנאים של המרחב.[1]

מישל פוקו, ממוביליה של התנועה הפוסט-סטרוקטורליסטית שהחלה לפעול בצרפת בשנות השישים, נמנה על הוגי-הדעות והפילוסופים, שהשפיעו רבות על צורת החשיבה הפוסט-מודרניסטית בכללותה. פוקו אימץ חלק מהרעיונות של ניטשה ושל מרכס ובעקבותיהם טען שצורת החשיבה, על הקטגוריות (על-פי קנט)  ומבני-העומק (על-פי הניתוח הסטרוקטורליסטי) שלה, היא למעשה פועל יוצא של ההיסטוריה והתפתחות התרבות. אי-לכך, לדעתו, הבנה עכשווית של דפוסי החשיבה ודרכי הפעולה בחברה, המשקפים דפוסים אלה, מצריכה חקירה היסטורית להכרת המניעים העמוקים שיצרו את התשתית של התרבות האנושית על תחומי הידע שלה. פוקו מגדיר את עצמו כארכיאולוג בתחום הידע. הוא נובר בעבר, מתוך הסתכלות ביקורתית שאינה מכירה באקסיומות תיאורטיות של אמת ושקר ואשר מפרקת הנחות יסוד למרכיביהן ובוחנת אותם בקשר שבין ידע וכוח, וכל זאת כדי לחשוף את המהלכים שהובילו לעיצוב החשיבה התרבותית של ימינו. ענינו המיוחד של פוקו הוא ביחסה של החברה אל היחיד ואל "האחר"-"השונה" ובאמצעים בה היא משתמשת כדי להגדיר את עצמה. כפוסט - מודרניסט מובהק, הוא סרב להגדרה והשתייכות לזרם תיאורטי כל שהוא, שמביאה לדעתו לקיבעון, והעביר ביקורת על התפיסה המודרנית שהשליטה את התבונה על ההוויה בתחומי הידע השונים. יש לציין, כי בביקורתו הוא אינו שולל את תפקידה של התבונה והרציונאליות, אלא רק מתריע על הסכנות שבה. פוקו נשאר נאמן לעמדתו כמבקר פוליטי וחתרני "המראה לאירופים את דמותם דרך ביבי השופכין של עברם"[2],  ומתוך עמדה זו סרב לקבל על עצמו תפקידים של הובלת זרם או הנהגה, למרות השפעתו הרבה.

על-פי תפיסה זו, גם בחקר הספרות יש להתייחס להשפעות ההיסטוריות ולהתפתחות התרבות ואין לבודד את הניתוח הספרותי לניתוח צורני, או מבני בלבד המנותק מהקשרים אלה. מכאן שיש להתייחס להקשרים בין הדיסציפלינות השונות כחלק מהמחקר התרבותי. גם בקורס, כשהגענו למִשנותיהם של נציגי הפוסט-מודרניזם כמו פוקו, דרידה ועוד, עברנו מדיון המתמקד בחקר הספרות לדיון על חקר התרבות.

ובאשר למקומו של מושג ה"הטרוטופיה" בכתביו ובמשנתו של פוקו, הרי שזהו פן הנראה משני ולא מפותח דיו בעבודתו, יחד עם עיסוקו המתמשך במרחב ובמקום. פוקו הודה במספר ראיונות ב"אובססיה" שלו בהתייחסותו למרחב והבהיר בכמה רעיונות משלו מספר נקודות על אודות הקצאת מקום למערכים שונים של ידע/כוח. העדר דיון שיטתי במושג זה, כמו במושגים "מרחב" וב"מקום" בכלל, הוא אולי חלק מהעדר שיטתיות המאפיין את דיוניו של פוקו בכל עבודתו, על כך ארחיב בפרק על המתודה. אך הבהרה והעמקה במושג זה ובמושגים "מרחב" ו"מקום" יובילו, כפי שטוען עדי אופיר[3], לתובנות חדשות הן ביחס למהלך הפילוסופי של פוקו והן ביחס לפן המרחבי של ידע/כוח.

בעבודה זו אציג את מושג ה"הטרוטופיה" ואת חשיבותו בתפיסתו הגיניאולוגית-ארכיאולוגית של פוקו בהקשר של ידע/כוח ובהקשרים נוספים בעבודתו, ואראה שהוא אכן "דייר קנאי של המרחב" החולק על "צאצאי הזמן".

הפרק הראשון יוקדש להצגת מושג ה"הטרוטופיה" בהתייחס לידע וכוח ולגישתו הביקורתית בכללותה. הפרק השני מתאר את דרכי החקירה והפרק השלישי יציג את אמירתו החברתית-פוליטית והתרבותית כפי שהיא משתקפת מעבודתו מנקודת המבט ההטרוטופית.

קישור למאמר המלא