תבשיל החצץ

מאת: קטי פישר

    "המַיְסטר יאנוש פארקש היה איש יקר, למרות שהאכיל אותנו הרבה מרורים. אני, לעומת זאת, האכלתי אותו חצץ ואבנים."

    כך פתח אבי את סיפורו כשהוא משלח את מבטו למרחקים ומעביר את אצבעות ידו השמאלית בין שערותיו שהלבינו והידלדלו עם השנים. בידו הימנית אוחז מקטרת כבויה ומידי פעם, מכניס אותה אל פיו, מוצץ מציצה ארוכה כאשר מבטו נשאר תלוי אי-שם אצל הלא נודע. לאחר כמה רגעי שתיקה הוא ממשיך בשקיקה.

    "הייתי בן שתיים-עשרה שנה כאשר נשלחתי אליו להיות לו לשוליה. הורי היו עניים ולא יכלו לשלם את המשך לימודיי, לכן החליטו שעלי ללמוד בהקדם מלאכה שתביא עמה פרנסה. תהיה חייט אמרו…אהה, את זה כבר סיפרתי בפעם הקודמת, נכון, נכון, ככה זה בגילנו המופלג. אז אחזור אל המַיְסטר.

    הוא היה רב-אומן במלאכתו ורבים עלו אליו לרגל כדי ללמוד ממנו את אומנות החייטות. אשרי שזכיתי ללמוד אצלו. בית-מלאכתו וביתו, היו בטֵלֶגְד (עיירה בצפון טרנסילבניה). נמוך קומה היה, שמן למדי עם כרס שהולכת לפניו. פניו היו עגולות ואדמומיות, עיניו שחורות, הלובן שבהן הצהיב מזמן והאדים בשטף נימי דם. שערו, שהיה פעם, לפחות על-פי הסיפורים, חום ומתולתל, נראה אפור וקודר כמו אפר. שפמו שניכר בו זכר צבעו הקודם, היה מסורק תמיד וחתוך בקצוות. אני זוכר אותו מעשן מקטרת בכל רגע פנוי, יושב בכיסאו המרופד, המיועד רק לו, נשען לאחור, מביט למעלה במבט מלא כיסופים וגעגועים, כמי שמנסה להינתק מהבלי העולם הזה ולגעת במלאכים. תוך כדי כך היה מוצץ את קצה המקטרת מציצה ארוכה, ממתין זמן מה ופולט לבסוף כמה עיגולי עשן שהתפוגגו להם לתוך עולמו המרחף אי-שם ממעל. לעיתים, בעיקר בשעת צהריים תוך כדי המתנתו למלאכים שירדו ויעלו בסולמו הפרטי, נהג להירדם עם פה פעור ולאחר כמה דקות ניתן היה לשמוע את נחירותיו מנסרות את חלל בית המלאכה בקולי-קולות. אף אחד מאתנו, השוליות, לא העז להפריע את מנוחתו זו. כעבור זמן מה, היה קם בפתאומיות, מתחיל לצעוק ולחלק הוראות. המלאכים, הכיסופים…נמחקו כלא היו.

    יאנוש פרקאש היה אדם קשה אשר הרביץ בנו תורה, כפשוטו. הוא נהג להכות אותנו על כל דבר פעוט שלא נראה לו. איש לו יכול היה לעצור בעדו באותם ימים של תחילת שנות העשרים. לעיתים קרובות אחז באוזני בחוזקה וסובב אותה עד כי נדמה היה לי שהוא הולך לתלוש אותה ממקומה. לא פעם נשארו לי פצעים וכתמי דם מאחורי האוזניים.

    מורנו ורבנו נהג בגסות-רוח לא רק אתנו, אלא גם עם אשתו. הדיבורים אתה וכלפיה התנהלו, על פי רוב, בצעקות וקללות. ביטויו השגור בפיו היה:

Rosham edes”, hogy a fene egyen meg " ("רוזה יקירתי", שתיפח רוחך באשר אַת).וזה נאמר כאשר מצב רוחו היה מרומם."

    חיוך עולה על שפתי אבי. הוא מוצץ שוב את המקטרת, מוציא אותה מפיו, מביט בה ופונה לעבר השולחן הקטן אשר לצידו. על השולחן מונחים מאפרה גדולה, חבילת הטבק, קופסת גפרורים והכלים המשרתים אותו במלאכת המילוי והניקוי של המקטרת המונחים בסדר מופתי בקערת עץ. הוא לוקח בקצות אצבעותיו כמות קטנה של טבק, דוחף אותה לתוך הלוע הפעור והשחור, שולף מתוך קערת העץ את אחד הכלים ומהדק בעזרתו את הטבק היטב. לאחר שזה הודק כהלכה, הוא מדליק אותו עם גפרור לאט לאט, תוך כדי כמה מציצות ושאיפות, מרים את מבטו שוב ופולט כמה עיגולי עשן לתוך האוויר. הוא מוריד את עיניו ומוציא את המקטרת מפיו.

    "מבין תפקידנו השונים כשוליות היה להביא לו את האוכל, שהכינה אשתו עבורו, מהבית לבית המלאכה. באחת מהפעמים שבהם הבאתי לאדוננו את האוכל, קרתה לי תקלה קלה. סיר האוכל, שהכיל את ה"פַפְריקַאש" האהוב עליו המכוסה היטב במגבת מטבח, נפל מידי וחלקו נשפך על דרך העפר. נתקפתי פחד נוראי. אם אומר לו את האמת, יש להניח שיהרוג אותי במקום על שהעזתי לגרוע מהדבר היקר לו מכל - מהאוכל. עוד אני חוכך בדעתי ומנסה למצוא פתרון קסם, מצאתי את עצמי אוסף ביָדַי מדרך העפר את חתיכות העוף והגָלוּשְקָה שנשפכו, משיב אותם אל הסיר ומערבב עם האצבעות את רוטב הפפריקה הסמיך והאדום, שיראו כמה שפחות את גרגירי החול וחתיכות העפר שנכנסו לשם. לבסוף כיסיתי את הסיר שוב עם מגבת המטבח כאילו דבר לא קרה. בשובי מדרכי הגשתי לאדוננו את ארוחתו והוא החל לאכול בתאווה רבה ותוך כדי זה קלל את אשתו בקולי קולות.

    רוזָה יימח-שמך וזכרך, רוצחת שכמותך. תראו, היא מנסה להרוג אותי, היא הכניסה לאוכל חצץ ואבנים, שהברק יכה בך…

    אך גרגרן שכמותו המשיך לאכול עד הגרגר האחרון, ואני - המשכתי במלאכתי כהרגלו של יום."

    "כמה זמן צריך לחכות לכם? האוכל מתקרר! אמרתם שאתם כבר מגיעים, ה כ ב ר  הזה היה מזמן." נשמע קולה הכועס של אִמי מכיוון המטבח. אבי מביט במקטרת ארוכות, מניח אותה בתוך המאפרה הגדולה שעל השולחן בתנועה איטית וקם מכיסאו המרופד.

    "בואי,  נלך  לאכול  כמצוות הגברת. לא רק גברת, לאחרונה גם שרת הבריאות, דואגת  לבריאות  של

כ ו ל ם, היא אומרת שצריך להוריד את הכרס" וטופח על כרסו, "אז נלך לכרסם ירקות ועוף מכובס כמו שאתם קוראים לזה –איכס."