רק על עצמי לספר ידעתי...(רחל)
קטי פישר
האמנם רק על עצמנו לספר אנו יודעים? ומה באשר לאלה המספרים על אחרים?יש הטוענים, כי גם כשאנו מספרים על אחרים, למעשה, על עצמנו אנו מספרים. כשם שבחולמֵנוּ על אחרים, על-פי-רוב, אנו על עצמנו חולמים. לא אכביר כאן הרבה מילים על תיאוריה ולא אפליג בהגיגים, רק אציין כי בין אם אנו מספרים על עצמנו ובין עם על אחרים, אני מקבלת את דבריו של קנת' בורק - ש"סיפורים הם כלים לחיים" ואת טענתו של המחזאי ז'אן אנואי– ש"הבדיון מעניק לחיים את צורתם". או במילותיו של רוברט מקי בספרו רב- המכר "סיפור" (התנ"ך של כל אדם כותב) – "סיפור הוא לא מפלט מהמציאות, אלא כלי רכב המשרת אותנו בחיפוש אחר משמעות, בניסיון למצוא היגיון באנרכיה של היקום... זהו צורך קיומי, החורג מעבר לגבולות ההנאה".
ומכל האמירות האלה ועוד הרבה אחרות, שלא צוינו כאן, ניתן להבין שלֵסָפֵר, אם בכתב ואם בעל-פה, בכל מקרה הוא לספר על עצמנו כבני אדם, כאשר נקודת הייחוס ל"אני הפרטי" הופכת את הסיפור לאוטנטי, או ארכיטיפי (בניגוד לסטריאוטיפי) ומאפשר הזדהות איתו, ומלאכת הסיפור - עצם בניית הסיפור כך שהוא יהיה מעניין, חשובה לנו גם אם אין אנו סופרים בהגדרה. כי עצם ההתנסות בלספר סיפור, מעניקה לנו איזה שהיא תחושת משמעות ומעלה את רמת המודעות שלנו למי שאנחנו בעולם.
אם-כך, אין זה מפליא כל וכלל, שלאחרונה יש עניין רב בקרב הציבור בסדנאות לכתיבה יצירתית, שהרי אך טבעי הדבר שאנשים מחפשים מסגרת לבטא את עצמם בדרך של סיפור ובכך להגיע לרמת מודעות גבוהה יותר לעצמם ולסביבתם. במילים אחרות, ניתן לומר שאנו כבני אדם מחפשים דרך לספר את עצמנו, כי התודעה שלנו והזהות שלנו מעוצבים באמצעות סיפורים.
אם אחזור למילותיה של רחל המשוררת, בהם פתחתי את המאמר הקצר הזה "רק על עצמי לספר ידעתי", הרי שלא די לומר שרק על עצמי אני יודע לספר, אלא חשוב להדגיש ש"אני זה מי שאני מספר את עצמי" – יתרה מזו, אפשר גם אפשר להוסיף ולהדגיש– "שאין זה חשוב כלל איך חיתי את חיי, מה שחשוב הוא - איך אני מספר את חיי לאחרים ובעיקר לעצמי", כיוון שמה שיש לי מחיי, או מחייהם של אחרים, זה האופן שבו סיפרתי (או פרשתי – שזה היינו הך) את חוויותיי ואת חוויותיהם לעצמי ולאחרים.
קטי פישר - קליופה- דע את הסיפור של עצמך...מנחה של הסדנה לכתיבה יוצרת
