חדר משלַךְ
וירג'יניה וולף
הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד 2004
סיכום המסה העוסקת בכתיבה נשית
מומלץ מאוד גם לגברים כותבים לקרוא אותו!
שאלה: למי מכם הכותבים יש חדר משלה/ו? למי מכם יש הכנסה קבועה?
כדאי שכל כותב, או מי שרוצה לכתוב, ישאל את עצמו את השאלה הזו, כפי שתווכחו לדעת על-פי הדברים שמוצגים כאן במסה זו.
וולף - חיה בין השנים 1882 - 1941, נחשבה לאחד מחשובי הסופרים בזרם התודעה, התאבדה בסוף.
מסה זו ראתה אור ב – 1929, ונחשבת בעיני רבים לאחד החיבורים הפמיניסטיים החשובים של המאה העשרים. מלבד האמירות הדרמתיות המופיעות בה על מעמד האישה, על מאפייניה של היצירה הנשית ועל משמעותה של יצירה אמנותית בכלל, מתאפיינת המסה חדר משלך בליטוש אירוני וברעננות סגנונית, שגם בזכותם הפכה לקלאסיקה. "אף-על-פי שמטרותיה (של המסה) - רעיוניות ואידיאולוגיות, היא רחוקה מלהיות מאמר סדור ויבש. זוהי יצירה ספרותית שנונה המשחקת בגבולות שבין בדיון למחקר היסטורי, בין רשמים סובייקטיביים לנתונים מדויקים, בין מחאה חברתית נוקבת לשעשוע אינטלקטואלי." (שם, פתח דבר עמ' 5).
הספר נכתב על בסיס שתי הרצאות שנשאה הסופרת בפני נשים בקיימברידז' - אוניברסיטה שבאותה תקופה מנעה עדיין מנשים להיכנס לספרייה לבד ללא מכתב הפניה מאחד המרצים.
הנושא שעליו התבקשה לדבר היה: "נשים וספרות".
בסיכום זה, אפריד בין מה שהוצג בספר והיה בעל חשיבות בתקופה שבה ניתנה ההרצאה – בעיקר נושא הפמיניזם - לבין מה שיכול להיות חשוב היום לכותבי ספרות ולאוהבי ספרות בכלל. לנושא הפמיניזם אתייחס פחות ואתמקד בעיקר במה שחשוב היום לכותבי ספרות.
לגבי נושא ההרצאה היא פתחה כך:
"ייתכן שתאמרו, הרי ביקשנו ממך לדבר על נשים וספרות – מה לזה ולחדר משלך? אנסה להסביר.
משמעותה של הכותרת 'נשים וספרות' עשויה להתייחס לשאלה, ואולי לכך התכוונתן, מהו ייחודן של הנשים, איזו ספרות הן כותבות, או איזו ספרות נכתבת עליהן, או כל אלה ביחד, וזהו הכיוון שרציתן כי אבדוק." (שם, עמ' 13).
השאלה שבה בחרה להתמקד היתה מדוע לא נמנו כמעט נשים עם היוצרים הגדולים של המאות הקודמות, וכיצד עשוי מצב זה להשתנות. וכאן מופיעה הקביעה המפורסמת שלה שכדי שאישה תוכל לכתוב רומנים, או לכתוב בכלל היא צריכה שיהיו לה כסף וחדר משלה. כסף ומרחב פרטי שהיא מגדירה את הגבולות שלו – מתי מותר להיכנס ומתי זה לא מתאים לה, מקנה לה חופש כלכלי, רוחני ואינטלקטואלי הנדרש ליוצר.
לטענתה הסיבה לכך, שבעבר היו הרבה יותר גברים יוצרים מנשים, היא המבנה החברתי המדכא, שזה מאות בשנים חוסם את היצירתיות הנשית; משעבד את הנשים לצורכי משפחתן; מתייג נשים המנסות לכתוב כמטורפות, כאקסצנטריות או כבלתי צנועות וגורם להן עצמן להאמין שאל להן להעז וליצור. כאן בא תיאור יפה של הגברת באוניברסיטה שרוצה ללכת על הדשא וגבר עוצר בעדה וכן הכניסה לספריה אסורה בלי אישור מרצה וכיצד היא מגלה חומר על גברים ונשים והארוחה וכו'. (פרק ראשון) כל זה חושף שאישה לא יכלה להרוויח כסף בעצמה והיתה תלויה בגבר.
את נחיתותן לכאורה של הנשים הופכת וולף בסופו של דבר ליתרון. כאשר תצלחנה להיחלץ מן הכבלים החברתיים המושתים עליהן מבחוץ ומבפנים ולהפיק יצירה אמיתית – או אז תיצור כתיבתן מבנים חדשים, משפטים חדשים, דמויות חדשות, שפה חדשה. האישה תשנה את צורת הרומן, משום שכתיבה נשית אינה יכולה להיות המשך של מסורת הכתיבה הקיימת, שהיא מסורת גברית. מסורת, מבחינתה של וולף, היא משענת הכרחית עבור כל סופר; "שהרי ספרים ממשיכים זה את זה, למרות הרגלנו להעריך אותם בנפרד." ואולם כדי להצמיח יצירה בעלת משמעות, אין הנשים יכולות להישען על המסורת הקיימת, משום שזו כלל אינה מבטאת את ההוויה הנשית הדחויה, החסומה, המוכחשת. עליהן ליצור מסורת משלהן. ולשם כך נחוצים להן, כאמור, שני דברים: חדר עם מנעול והכנסה קבועה.
לאורך המסה כולה שבה וולף ומדגישה את התנאים החומריים ההופכים יצירה ספרותית לאפשרית. מעיינות היצירה אינם כוח בלתי נשלט הפורץ מאליו מקרבו של האמן, כפי שזה היה מקובל לחשוב על-פי התפיסה הרומנטית. תפיסה כזאת אינה משרתת את התיזה שוולף מבקשת לקדם. כי תפיסה זו, אם היתה מקובלת עליה, היתה הופכת למדד לנחיתותן האומנותית של הנשים. וולף מאמצת השקפה מטריאליסטית מובהקת - כל עוד אין לאישה מקום פרטי שבו לא יפריעו לה, ולצידו די כסף כדי לפנות זמן לכתיבה - היא לא תוכל ליצור. הנסיבות החיצוניות הן ההופכות את היצירה לאפשרית. זה נכון גם לגבי גברים. (פרק 3, עמ' 62-63).
"אבל מהו המצב הנפשי המתאים ביותר לפעולת יצירה? שאלתי. ..... אם למרות הכול נכתבות יצירות, הרי זה נס, וסביר להניח שאף ספר אינו נולד שלם ונטול מום כפי שהצטייר בדמיונו של הכותב." (שם).
כאן היא מכניסה את אחותו של שייקספיר, אילו היתה לו ואילו רצתה לכתוב כמוהו, גם אילו היו לה את הכישורים והכישרון, היא לא היתה יכולה לממשם.
פרק 4 חשוב לנושא הכתיבה
הרומן משקף חיים באופן מסוים, אך במקביל יש לו צורה או מבנה. הרומן מעורר בנו רגשות מנוגדים וסותרים. אלה שמעלה חיקוי המציאות ואלה שמעורר המבנה. החיים מתנגשים במה שאינו חיים. לדעת וולף מה ששומר על אחדותם של רומנים, שהרי הם מורכבים מאוד, הוא יושר פנימי. יושרו הפנימי של המחבר מתבטא ביכולתו לשכנע אותנו שזאת האמת.
שאלה נוספת שהיא מעלה, כיצד משפיע על כל זה מינו של הסופר, האם יושרה של הסופרת – אותו יושר פנימי שבו היא רואה את עמוד השדרה של היוצר - נפגע בדרך כלשהי מפני שהיא אישה? הפסקות שהיא צטטה מתוך ג'יין אייר מבהירות שהכעס פגם ביושרה של שרלוט ברונטה כסופרת. היא זנחה את הסיפור לו היתה מחויבת כדי לעסוק במשהו אישי לא פתור שלה. מכשלה נוספת של הסופרת המוזכרת כאן היא הבורות (שם, עמ' 83-87). היא לא יודעת מספיק על הגיבור כי היא עסוקה במשהו אחר, בכאב, בהתנצלות, בהגנה מפני ביקורת וניסיון לכתוב כמו שמצפים ממנה. (זה חשוב לנו גם ככותבים בכלל). רק מעטות כמו אמילי ברונטה וג'יין אוסטין הצליחו להתגבר על כך. הן כתבו כפי שנשים כותבות ולא כמו גברים.
השפעת הביקורת מרפת הידיים על הסופרות היתה עצומה, אך חשיבותה מתגמדת לעומת קושי אחר. העדר מסורת של כתיבה נשית, או קיומה של מסורת קצרה וחלקית מכדי להציע עזרה ממשית. הז'אנרים המקובלים כמו דרמה, שירה, האפוס נקבעו על-ידי גברים מבחינת צורת כתיבתם, רק הרומן היה צעיר דיו ויכול היה להתעצב על-ידי האישה. אולי זו הסיבה שבחרה לכתוב בעיקר רומנים.
פרק 5: כתיבה נשית
אין הנשים צריכות לכתוב כמו הגברים ואלה לא צריכים לכתוב כמו הנשים. החינוך צריך להבליט את ההבדלים מתוך קבלת השונות ולא את הדמיון, זה גם מפרה יותר.
"כה חבל יהיה אם נשים יכתבו כמו גברים.... האם החינוך אינו צריך להבליט ולחזק דווקא את ההבדלים ולא את נקודות הדמיון? (עמ' 100 , שם).
כתיבה נשית לפי תפיסתה של וולף פירושה שבירת הרצף והסדר הצפוי והעלאת הדברים פשוט על-פי הסדר הטבעי שבו עולים הדברים בדעת הכותבת. אך חשוב לכתוב כמו אישה ויחד עם זאת לשכוח שאַת הכותבת - אישה.
הפרק האחרון מביא את רעיון האנדרוגיניות
וולף עושה זאת שוב בצורה יצירתית של הצגת תמונה שראתה - זוג נכנס למונית. המפגש בין הגבר והאישה, או הצד הגברי והצד הנשי, יוצר אחדות בפעילות המוח. שיתוף הפעולה בין המינים טבעי יותר מהעימות. גם במוח יש שני מינים. התלכדות זו של שני המינים, מפרה את המוח כך שיפעיל את כישוריו במלוא כוחם. יתכן שמוח זכרי או רק נשי אינו מסוגל ליצור. היא נותנת את שייקספיר כדוגמא לכתיבה דו-מינית.
הסופרת חייבת להיות אישה-גבר והסופר חייב להיות גבר-אישה. כל דבר שנכתב מתוך הטיה מודעת מסוג זה דינו נגזר לאבדון. הוא מאבד את פוריותו. החלק הנשי והגברי במוח חייבים לשתף פעולה כדי שאמנות היצירה תצא אל הפועל.
דבר אחרון – הנאמנות לעצמך.
"כל עוד אַת כותבת בדיוק את מה שאַת רוצה לכתוב, רק זה חשוב: והאם זה יישאר חשוב למשך דורות או למשך שעות, איש אינו יכול לדעת. אבל אם תקריבי כחוט השערה מן החזון העומד מול עינייך, גוון קל שבקלים מבין צבעיו, כדי לרצות מנהל עם ספלון מכסף או פרופסור השולף משרוולו סרגל, הקרבה כזאת תהיה הבגידה השפלה ביותר..." (שם, עמ' 117-118).
בעמ' 122-123 היא חוזרת לנקודה זו ומדגישה שאין דבר חשוב יותר מאשר להיות עצמך.
ווירג'יניה וולף חוזרת שוב לעניין החומרי. חירות אינטלקטואלית מותנית בתנאים חומריים והשירה מותנית בחירות אינטלקטואלית והנשים היו תמיד עניות, לא רק במאתיים השנים האחרונות, אלא מאז ומתמיד. כפי שראינו קודם על-פי הדוגמאות שהיא נותנת, מרבית היוצרים, למרות המיתוס סביב נושא זה, היו עשירים וקבלו השכלה גבוהה ושני אלה מקנים חירות אינטלקטואלית.
